כאשר מנהל בית ספר נורה או כששורפים את רכבו, כולנו קוראים על כך באמצעי התקשורת ומזדעזעים. אכן, זה נורא ואיום שאיש חינוך נפגש באלימות כה קשה. עצובה לא פחות היא העובדה שאירועי אלימות הם תופעה שכיחה במערכת החינוך, כזו שלא מספיק מדוברת. בתי הספר הם מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית. מדובר בחברה שבה אנו חווים עלייה קשה במופעי האלימות, וצוותי חינוך ומנהלי בתי ספר פוגשים באלימות כמעט בכל יום. מצער לומר, אך האלימות כבר נראית כשגרה.

אחת מהתופעות שמתעצמת, היא אובדן הכבוד של תלמידים והורים כלפי מערכת החינוך, כלפי המורים, כלפי צוותי החינוך וגם כלפי המנהלים. התהליך לא חדש, הוא כבר קורה שנים רבות. נודה על האמת, כולנו מכירים את הסיפורים על איך פעם מורה נחשב לדמות סמכותית ומוערכת, בעוד מנהל בית ספר היה דמות שפגשנו ביראה ובכבוד. אז נכון שהיום אנחנו בתקופה אחרת, אבל נראה כי הגבולות נפרצו. השחיקה במעמד החינוך בשנים האחרונות, מביאה עמה גם אירועים של אלימות, מילולית ופיזית, בתדירות גבוהה ובעצימות רבה. תקופת הקורונה הקצינה את התהליכים ואף הוסיפה לחץ וחרדה – ואלה מועצמים עוד יותר בימים קשים אלה של מלחמה.

לצד הלחץ המובנה, גם נגישותן של הרשתות החברתיות, של הווטסאפ, הטיקטוק ואחיותיהן, הופכות את הביוש-שיימינג לקל, נפוץ, תוקפני ואגרסיבי. החל מהקלות הבלתי נסבלת של פגיעה בשם הטוב באמצעות המקלדת, דרך איומים אישיים והשתלחות חסרת רסן. אחרי שנכתבו הדברים כבר קשה עד בלתי אפשרי לתקן.

פה, אגב, זה ממש לא נגמר. חשוב להזכיר גם את ההורים שפונים לשימוש בנשק התלונה, לפני שאפילו ניסו להבין מה אירע מבחינת הצד השני. צוותי החינוך, נותרים חשופים בחזית מערכת החינוך. רבים מהם לא מקבלים כלל הזדמנות להתמודד או להתנגונן בפני האשמות שבסופו של דבר מתגלות, לא פעם, כתלונות שווא, או לכל הפחות מוגזמות ובלתי פרופורציונליות. רק שעד שזה קורה, הפסידו אנשי חינוך טובים את שמם הטוב ואת כספם.

ללא ביטוח מקצועי, כפי שנהוג למנהלים בכירים בכל מערכת המכבדת את עצמה, ההישארות לבד הזו היא גם כלכלית. משרד החינוך מתקשה לעמוד בלחצים ולא פעם נמנע מגיבוי, משאיר את המנהלים להתמודד לבד עם הפגיעה במוניטין ועם עלות תיקון העוול. מספיקה תלונה אחת, כדי להביא עימה דרישה לבדיקה מקיפה – כזו שלא תמיד ניתנת כלל לביצוע בהיעדר נוכחים באותם אירועים, פרט למתלוננים ולאנשי החינוך.  

הגישה הזו חייבת להשתנות ובהקדם. בדיוק כפי שנעשה במערכת הבריאות – שמגלה, ובצדק רב, אפס סובלנות לתקיפות פיזיות ומילוליות של צוותים רפואיים – כך צריך להיעשות גם במערכת החינוך. על משרד החינוך לגבות את צוותי ההוראה, להקשיב להם, להאמין בהם. זאת לצד גיבוי לצעדי ענישה, במקרים של אלימות פיזית ומילולית כנגד מנהלים וצוותי חינוך, ואף דרישה לפיצוי במקרה של פגיעה.

בסופו של דבר המנהלים הם אלו אשר נמצאים בשטח. הם אחראים כל יום על מאות תלמידים ותלמידות – הם צריכים להיות בטוחים שעם האחריות המוטלת עליהם ניתנת להם גם הסמכות. עלינו לעשות הכל כדי לאפשר להם לקבל החלטות מורכבות וקשות ללא חשש. על מערכת החינוך לסמוך על שיקול דעתם – לגבות אותם מחד, ולעשות כל שביכולתה למגר את האלימות או לפחות להבטיח שיוכלו להתמודד מולה, מאידך. עצמאות אמיתית בניהול מוסדות החינוך תמשוך כוחות חזקים להובלת בתי הספר ותבטיח טיוב החינוך.

ברור לחלוטין שמותר לבקר, ראוי לבדוק ואם חלילה יש מי שסרח, עליו לשאת במשמעות מעשיו. יש סיבות מובנות לחששות של הורים לשלום ילדיהם. המצב הקשה בו נמצאים תלמידים רבים, ברור וידוע. אסור לטייח ליקויים, אבל אסור גם להפוך כל מנהל ומורה לחשוד מיידי. עצמאות ניהולית היא הבסיס לחינוך טוב. ללא עצמאות ביכולת לנהל את בית הספר, להתוות דרך וגם להפעיל שיקול דעת אל מול תלונות, לא נוכל באמת לייצר כאן מערכת חינוך איכותית ומתגמלת.

עוד ב-

פודקאסט חדש ומפתיע לילדים: אלה הכוכבים שישתתפו בו

לכתבה המלאה

*הכותבת היא יו"ר משותפת של ארגון מנהלות ומנהלי בתי הספר "מנהיגים".