מי לא אוהב את נטע ברזילי? במהלך השבועות האחרונים, הפכה ברזילי לקונצנזוס נדיר בתרבות הישראלית. כולם אוהבים אותה, כולם מריעים לה, גם כאמנית מוכשרת וגם כאישה שהביאה לפריים טיים מבנה גוף שלא זכה לאורך השנים למספיק לגיטימציה, שלא לומר אהדה.

לשמחתנו, עברנו דרך ארוכה מהימים המבזים של זריקת כדורי השוקולד בתכנית של דודו טופז, ומה שנשאר מהם זה זיכרון רע המלווה בצמרמורת של מבוכה. הצלחתה של ברזילי הגיעה בשיאה של התעוררות עולמית, שחלחלה כמובן גם לארצנו, בנוגע ליחס לנשים, צמד מילים המכיל בתוכו עולם שלם של עוולות: החל מהדרת נשים, דרך ייצוגי נשים במדיה, יחס לנשים במקום העבודה ועד הטרדות ותקיפות מיניות. יותר ויותר נשים מוכנות להגדיר את עצמן כפמיניסטיות, על אף האסוציאציות שהמילה הזו מעלה בקרב אנשים שעדיין חושבים שפמיניסטית זו רק מכבסת מילים ל"שונאת גברים" ו"לא עושה שפם".

קמפיין metoo# אמנם היה זה שזכה להכי הרבה תהודה עולמית, אבל סביבו התרחשו עוד הרבה אירועים "קטנים" יותר, ששיקפו את שינוי הגישה ביחס לגוף הנשי, כמו אתרי אופנה שוויתרו על פוטושופ והתחילו להציג את הבגדים על דוגמניות במגוון מידות כמו Asos, הצלחתה של הדוגמנית אשלי גרהאם ומגזיני רכילות שהפסיקו ללעוג לכל תמונה של סלבריטאית שעלתה במשקל והתקוממות ברשתות החברתיות נגד ביטויים של האשמת הקורבן.

אבל פמיניזם הוא רק חלק מתמונה גדולה יותר, של דור שלם שמקדש את החופש של הפרט להגדיר את עצמו כפי שהוא רוצה, ונלחם כדי לקדם את הסובלנות של החברה להגדרה הזו. אם דורות קודמים רק רצו להשתלב, מילניאלס עושים ככל שביכולתם למצוא את הקול האישי, האותנטי שלהם ולבטא אותו לעולם, במקום להתמוסס לתוך כור היתוך המפשיט אותם ממאפייניהם הייחודיים. "כמו כולם" הפך למילה נרדפת לבינוני, לרגיל, ללא מעניין.

אסוס

ואז הגיעה נטע

נטע ברזילי מגלמת את רוח התקופה בצורה אידיאלית: אישה צעירה ומוכשרת מאוד, שגופה, בין אם בחרה בכך או לא, הוא התרסה בפניה של חברה שבמשך שנים לימדה נשים איך הן צריכות להיראות (ואפילו שרה Look at me I’m a beautiful creature). ואם את לא נראית ככה, לפחות תשאפי להיראות ככה, ואל תמשכי יותר מדי תשומת לב עד שהמהפך יושלם.

לראיה, ברזילי נשאלת באופן בלתי פוסק לגבי משקל גופה. הגוף שלה הפך לאמירה, בלי שביקשה זאת. אפילו אילנה דיין, בראיון איתה, הביעה חשש שמא תרזה בעקבות ההצלחה, ובכך תאכזב אנשים. בתגובה, ברזילי, אישיות אינטליגנטית ומגובשת הזכירה שגופה הוא שלה, ושאם תרזה זה עניינה בלבד.

בתחרות שירה אירוויזיונית, שכולה שואו והלבשה, ברזילי הביאה משהו שונה לנוף. וזה מרענן ומשמח, וזה בעיקר מוכיח לבחורות צעירות שאת יכולה להיות בדיוק מי שאת, והעולם לא רק יקבל אותך, אלא אפילו יריע לך. ואם זה היה נעצר כאן זה היה נהדר.

רצה הגורל, וברזילי התחרתה ראש בראש בזמרת אחרת, אלני פוריירה מקפריסין. פוריירה היא זמרת מוכשרת שנתנה הופעה מצוינת עם שיר קליט מאוד, זוכת אירוויזיון קלאסית. אה, והיא גם אישה יפה רזה הלבושה בבגדים צמודים. ברשתות החברתיות לא היססו לכנות אותה "ביונסה לעניים". הבעיה החמירה בניתוחים שלאחר הזכייה, בהם מיהרו לבטל את כל מה שטוב בניצחון של ברזילי, ולמסגר אותו כניצחון של השמן על הרזה, של מודל היופי האמיתי והחדש מול מודל היופי "המזויף" והמיושן.

הניצחון של נטע ברזילי האמנית הפך במהרה לניצחון של האישה המלאה מול האישה הרזה, האישה האמתית מול האישה המזויפת. בקיצור, ההתמודדות ביניהן הפכה מתחרות בריאה בין אמניות מבצעות לתחרות של אישה נגד אישה, מרגע יפיפייה ומעצים לעוד צ'יק פייט שרק חסר בו בוץ. וזה לא משנה שהמתמודדות עצמן פרגנו אחת לשנייה, לקחנו את הזכות לשנות את הנרטיב לזה שאנחנו מורגלים אליו, ועוד ולקבוע עבור אישה אחרת את מידת האותנטיות שלה.

"הקפריסאית הביאה לבמה דימוי נשי מיושן ושדוף, עטוף בקונדום נצנצים ושיער מתנפנף, וכל כולה פירכוסים מתחנחנים שמתכתבים עם תרבות הפורנו. עם כל פיתולי האגן האלה, היא שרה על אש התשוקה, כאילו שאנחנו בשנות ה–70" (מתוך "הארץ").

הציטוט הוא מתוך כתבה באתר "הארץ", בתחילתה מצוטטת ילדה בת 9 שאמרה שהתחרות בין ברזילי לפוריירה היא תחרות בין השמנה לרזה. כלומר, אותה ילדה מאמינה שכל פעם שכשנשים נמצאות במצב של תחרות הן למעשה מתחרות על הנשיות שלהן, ולא על הכשרון שלהן, ובכך טמונה הסכנה במסגור כזה - ילדות שחושבות שבכל פעם שנשים מתחרות, התחרות היא גם אישית, וגם מבוססת בעיקר על מראה.

למסגר את הנצחון הזה כך זה לקחת מרחק של טיסה, קונקשן וטיסה נוספת מהנקודה. חגיגת מודל יופי שעד כה לא נחגג הוא ניצחון. הוא ניצחון, כי הצלחנו להכיל ולהריע למודל אחר של נשיות ממה שהורגלנו לאהוב. מה שזה לא אמור לעשות, זה להפוך את התפקידים, ולתפוס את מודל היופי שעד כה נחשב כמסורתי, כמשהו רע, או גרוע מכך, מזויף. בודי שיימינג הוא בודי שיימינג, לא משנה לאיזה כיוון היא פונה. כל עוד נמשיך להתעקש ולעסוק בגוף ולא במהות, אנחנו נמשיך להתייחס לנשים כאל, ובכן, צעצוע.

מורן נורוק היא מנהלת אסטרטגיה במשרד הפרסום BBR באומן בר ריבנאי/ סאצ'י אנד סאצ'י