יש דברים שנשברים במלחמה הזו – ואנחנו רואים אותם היטב. מדובר בין השאר בבתים שנפגעים, בעסקים שנסגרים, בתחושת ביטחון שמתערערת. אולם במקביל קורה גם משהו אחר: שקט יותר, ופחות נראה לעין – שם, במידה רבה, ייקבע עתידו של העם.

בשיחה עם חברת ילדות שביתה נפגע מטיל איראני, היא סיפרה על ההתמודדות, על חוסר הוודאות, על מה שאבד. ואז, כשעברנו יחד על האנשים שנכנסו לחייה ברגע אחד – המכיניסטים שהגיעו לעזור, המתנדבת שליוותה אותה במיצוי זכויות, הצוות במלון שדאג לה – היא עצרה ואמרה: "אתה צודק, לא חשבתי על זה ככה". בתוך מה שנשבר, התגלה גם מה שמחזיק.

מה שראיתי שם, ברגע קטן ואישי, חוזר על עצמו גם בקנה מידה רחב יותר. גם בישראל וגם בקהילות היהודיות בעולם – בתוך מציאות מורכבת, אנשים בוחרים לפעול, לעזור, להחזיק אחד את השני. אותו כוח שקט, שלא תמיד נראה, הוא זה שמאפשר לנו להמשיך להתקיים כקהילה וכעם. אבל לא לעולם חוסן – מקרה אוקראינה מלמד שהשחיקה עולה, התקווה יורדת.

בתוך המציאות הזו, גם המשמעות של להיות יהודי בעולם משתנה. בניו יורק, למשל, יותר ממחצית פשעי השנאה בשנה האחרונה כוונו ליהודים. המשמעות אינה רק תחושת איום, אלא מציאות יומיומית שבה קהילות שלמות משקיעות משאבים עצומים באמצעי ביטחון בסיסיים: מצלמות, מאבטחים, אבטחת מוסדות חינוך. המשמעות: פחות משאבים מופנים לחיזוק הזהות, ויותר משאבים מופנים לעצם היכולת להמשיך להתקיים כקהילה יהודית. כשזה המחיר, הזהות כבר לא מובנת מאליה. היא הופכת לבחירה מודעת שבגינה יש מחירים.

בקמפוסים בארצות הברית, צעירים יהודים מספרים שהם שוקלים פעמיים אם להיכנס למועדון יהודי או להשתתף בפעילות קהילתית. הקשר בין זהות יהודית לבין ישראל הוא גלוי וחזק – ולזה יש מחיר חברתי ממשי. צעירה באחד הקמפוסים שיתפה אותי שהיא מאוד רוצה להגיע לישראל, אך חוששת שזה יפגע ביכולת שלה להתקבל למקומות עבודה מסוימים. כששאלתי אותה האם היא הייתה רוצה לעבוד במקום שבו היא צריכה להסתיר את זהותה, היא בחרה להגיע.

ישנו דור שלם שמחפש את הדרך שלו להתחבר. שש השנים האחרונות מאז פרוץ הקורונה מחדדים את המורכבות – ומי שלא מבין זאת מפספס את עומק השינוי. הקשר בין ישראל ליהדות העולם לא יישמר מכוח האינרציה. הוא נבנה עכשיו דרך השקעה, דרך תכנון, ובעיקר דרך החלטות של אנשים להיות חלק.

בתפקידי בסוכנות היהודית אני נחשף למציאות המורכבת הזו משני צדדיה. לצד האתגרים והאיומים, מתגלה גם עומק של מחויבות. מאז מתקפת הטרור ב-7 באוקטובר, הסוכנות היהודית פועלת יחד עם שותפיה בארץ ובעולם בהיקפים חסרי תקדים. אלפי משפחות שנפגעו קיבלו סיוע מיידי ושיקומי, בני נוער יצאו למסגרות שמייצרות עבורם חוסן, וקהילות יהודיות מעבר לים בחרו לאמץ יישובים שלמים בישראל.

גם עכשיו, בתוך המערכה מול איראן, ועל אף האתגרים העצומים של הקהילות היהודיות, הן בוחרות פעם נוספת להעניק לעורף הישראלי גב של עם שלם – מסיוע למשפחות ולרשויות מקומיות ועד ליווי עולים, צעירים וקשישים ברחבי הארץ. ובהקשר זה ראוי להזכיר גם את עשרות אלפי העולים החדשים, שבחרו להגיע לישראל דווקא בתקופה של אי ודאות ביטחונית.

גם בתוך ישראל, המחיר הכלכלי מורגש היטב. עסקים קטנים רבים נאבקים להחזיק מעמד, משפחות מתמודדות עם עומס מתמשך. פגשתי בעלי עסקים שנשארו לנהל את העסק לבדם בזמן שבן או בת הזוג במילואים, שנאבקו לשמר עובדים ולשלם שכירות. אלו סיפורים שמבטאים את המחיר, אבל גם את הנחישות להמשיך לבנות כאן חיים.

המציאות הזו דורשת מאיתנו לפעול בעצימות גבוהה יותר בישראל וברחבי העם היהודי. זאת הסיבה שבסוכנות היהודית פיתחנו מודלים כלכליים ברי קיימא שמקדמים חוסן ארוך טווח לצד חיבור בין חלקי העם; מודלים שמלווים עסקים לאורך זמן, ומחברים בין הון יהודי בינלאומי לבין צרכים מקומיים בישראל; מודלים שמקשרים בין ממשלה, מגזר עסקי ופילנתרופיה.

אבל מעבר לכל מודל או יוזמה, הסיפור האמיתי הוא של אנשים. של משפחה שמתחילה מחדש, של צעיר שבוחר להתחבר, של קהילה שבוחרת לעמוד לצד ישראל. שם מתברר מה מחזיק עם לאורך זמן.

העם היהודי נמצא ברגע מבחן. מה שהחזיק אותנו לאורך דורות הוא המעשים ששמרו על שלמות העם ברגעים הקשים ביותר, התקווה שבחרנו בכל יום מחדש. הקשר בין ישראל ליהדות העולם נבנה עכשיו – דרך הבחירות שלנו, דרך המעשים שלנו. עם שבוחר להשקיע בעצמו, דווקא ברגעים הקשים, בונה לעצמו תקווה ועתיד.

עוד ב-

מיגון הוא חובה, חוסן הוא לא נדבה: די להפקרת קו העימות

לכתבה המלאה

*הכותב, יהודה סטון, הוא מנכ"ל הסוכנות היהודית.