דעות

קריאה אחרונה לנתניהו: אל תיקח את שביב התקווה שנותר לחטופים

כמי שהיה בעצמו בשבי המצרי, אני יכול לספר כי האמונה שמדינת ישראל תעשה ככל שביכולתה כדי לשחרר אותי, היא זו שחיזקה אותי. כשכיבוש עזה עומד כעת על הפרק, אני קורא לראש הממשלה לשקול שנית ההחלטה ולא לסכן את החטופים. רק הסכם מדיני יחזיר את כולם הביתה

האלוף במיל' גדעון שפר | 26/8/2025 11:28 1

ביום השלישי למלחמת חרבות ברזל, ב-9 באוקטובר 2023, פניתי באמצעי התקשורת למשפחות להן יש חטופים, חיים או מתים, עם מסר ברור: "כל אחת מכן זכאית לעשות ככל שביכולתה, למען שחרורם המהיר". הסברתי שבכירי השלטון עוד עשויים לומר להן "שבו בשקט", להגיד ש"אתם מפריעים לתהליך" – אבל שלא יירתעו במאמץ להשיב את יקיריהם.

אני מתאר לעצמי שאותן המשפחות שבחרו בדרך אותה תיארתי, ראו מקרוב את ההפגנת הענק שנערכה ביום ראשון שעבר (17 באוגוסט) – שמעו את חלק מהבכירים מצהירים: "אתם מעודדים את החמאס", וקיבלו הוכחה מוחשית לאותם הדברים שאמרתי לפני קצת פחות משנתיים.

במצב העניינים הנוכחי, כאשר אני שואל את עצמי היכן נקודת האיזון, אני מגיע למסקנה שאין כזאת. כל חייל ובוודאי כל אזרח שנחטף בידי ארגון טרור, חייב להיות בטוח שהמדינה תעשה כל מה שניתן על מנת להחזירו ארצה במהירות האפשרית, בריא ושלם. אלא שערך זה, שמזוהה לאורך עשרות שנים עם מדינת ישראל, עומד כעת למבחן גדול – וזאת על רקע המהלך שמקדמת הממשלה לכיבוש עזה.

החיילים עליהם תוטל המשימה בהינתן הפקודה, עלולים למצוא עצמם בסיטואציה קשה ומורכבת. בקיץ 2024 קבלנו עדות נוספת לאכזריות החמאס, עם רצח ששת החטופים על ידי אנשי הארגון, ברגע שהבינו שצה"ל מתקרב. מה יקרה בסיטואציה דומה בעיר עזה? אני לא רוצה אפילו להיכנס לנעליהם של מי שעשויים לתמרן שם בקרוב, בידיעה שפעילותם עלולה לסכן עוד יותר את החטופים החיים.

את כל זאת אני אומר כמי שהוא עצמו שבוי לשעבר. ב-9 בנובמבר 1973, כשבועיים לאחר מלחמת יום הכיפורים וברקע השיחות על הפסקת אש – אני, כבר טייס מנוסה בחיל האוויר, ממריא לעוד גיחת צילום שגרתית בחזית המצרית. במארב מתוכנן היטב, נורו טילים רבים אל המטוס בו שהינו הנווט עופר צידון ואנוכי – המטוס נפגע והופל, שנינו בגובה של כ-20 ק"מ נאלצנו לנטוש.

עופר נהרג בעת הנטישה. גורלי היה אחר. אמנם פצוע קשה, כואב וחבול – אבל היה לי אור בעיניים מרגע פתיחתן, שמחתי שעודני חי. די מהר, התברר לי שנחתי על פלוגת חי"ר מצרית שהפליאה בי את מכותיה, בדגש על הראש – איבדתי את ההכרה. הזיכרון הבא כבר הגיע מהשבי המצרי, מבית חולים – פקחתי שוב עיניים והבנתי שאני בחיים. על השבי עצמו, אין יותר מדי מה להרחיב, אני רק יכול לומר שהאמונה שמדינת ישראל לא תוותר עליי, נתנה לי את הכוח. התקווה הזו שיעשה כל מי שניתן כדי להחזיר אותי הייתה הדבר החשוב ביותר עבורי.

מצבם של החטופים במנהרות הרבה פחות טוב משלי. כבר קרוב ל-700 ימים ולילות, שהם עוברים התעללות פיזית ונפשית שקשה לתאר. צריך להבין: כאשר החוטפים רעבים – החטופים רעבים הרבה יותר; כאשר החוטפים מבוהלים – החטופים מבוהלים פי כמה וכמה. ההיבט הקריטי הזה חשוב שיילקח בחשבון על ידי מקבלי ההחלטות, רגע לפני שהם יורו על כניסת הכוחות לעזה.

כשהדרג המדיני מטיל על צה"ל משימה, הוא פועל לבצעה בדרך הטובה ביותר האפשרית. אלא שכאן, התחושות שלי הן שהממשלה משתמשת בחטופים ככלי במערכה מול החמאס. זו קריאה לראש הממשלה, בנימין נתניהו, כלוחם לשעבר שים את עצמך במקום שבו עשויים להיות החיילים בעזה.

לסיום, חשוב לי לומר: יש דרך אחרת – מדינית. רק היא תביא הסכם לשחרור החטופים כולם ולהורדת חמאס מהשלטון. מה יקרה בעזה ביום שאחרי? מצרים טובה מאוד בהיבט הזה וכבר הוכיחה את יעילותה בטיפול בתנועת "האחים המוסלמים". הרושם שמתקבל, אצלי לכל הפחות, הוא הממשלה והעומד בראשה לא רוצים בסיומה של המלחמה, מבחינתם היא יכולה להימשך עוד ועוד. די, הגיע הזמן לשנות את סדרי העדיפויות – החטופים שלנו קודמים לשמירת הקואליציה.