דעות
על משילות ועל חוסן: כשמחלוקות פנימיות הופכות לאיום אסטרטגי
מחלוקות פנימיות בין הדרג הפוליטי לצבאי ראוי שיישארו בחדרי חדרים – שם ניתן ללבן אותן באופן מקצועי, יעיל ואחראי תוך שמירה על כבוד הדדי. מנגד, כאשר ויכוחים מקצועיים הופכים לקרב המתודלק באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות – הנזק נמדד בביטחון, במורל ובחוסן הלאומי
במדינה המתמודדת עם אתגרים ביטחוניים, כלכליים וחברתיים במקביל, אין לנו את הפריבילגיה להפוך מחלוקות פנימיות לזירת קרב בערוצי המדיה וברשתות החברתיות. יחסי הגומלין בין הדרג הפוליטי לדרג הצבאי-מקצועי הם אחד מעמודי התווך של החוסן הלאומי, וכאשר אלה נשחקים, הנזק לא מסתיים במסדרונות הממשלה או בקריה – הוא חודר לשטח, מגיע לחיילים, למשפחותיהם ולציבור כולו, ולעיתים אף עלול להעניק יתרון לאויב.
האינטראקציה שבין הדרג הפוליטי לבין הדרג המקצועי נשענת על איזונים עדינים. מהצד האחד, עקרון הכפיפות המשילותית של הדרג הצבאי לדרג המדיני כיסוד דמוקרטי שאינו ניתן לערעור. מן הצד השני, הדרג המקצועי הוא בעל מומחיות ייחודית שאין לה תחליף.
ואם במנהיגות עסקינן, הרי שזו איננה רק עניין של קבלת החלטות. היא בראש ובראשונה דוגמה אישית. המנהיג הפוליטי והמנהיג הצבאי נבחנים לא רק בתוצאות אלא באופן שבו הם מנהלים את המערכת, ביכולת שלהם להשרות אמון, לשדר יציבות ולהוות מצפן ערכי עבור הסובבים אותם.
כאשר בכירים מתנהלים באיפוק, בשיקול דעת ובכבוד הדדי, הם מייצרים תרבות ארגונית שמבוססת על אחריות, מקצועיות ושיתוף פעולה. לעומת זאת, בעת שחילוקי דעות פנימיים נחשפים החוצה באופן מתלהם, או כאשר השיח הופך אישי ותדמיתי – הרי שהאמון הציבורי נשחק, היעילות המבצעית נפגעת והאויב אף עשוי לקבל הזדמנות לנצל את השסע לטובתו.
זה אינו דיון תיאורטי. בהיסטוריה הבינלאומית דוגמאות הממחישות כיצד מערכת יחסים מבוססת אמון, הגדרה ברורה של סמכויות ודיסציפלינה תקשורתית, יכולה להשפיע על הכרעת מערכה. הנשיא רוזוולט וג'נרל מרשל במלחמת העולם השנייה ניהלו שותפות שבה מחלוקות נשארו מאחורי דלתיים סגורות, והחלטות התקבלו בשקט – אך בעוצמה. מנגד, במלחמת וייטנאם, הדלפות, שידורי החלטות בזמן אמת ושיקולים פוליטיים קצרי טווח ערערו את האמון הציבורי ושחקו את הלגיטימציה של המערכה בקרב הציבור האמריקאי.
גם פה אצלנו, בישראל, ידענו שנים של שותפות הדוקה בין הדרגים על ההצלחות ברבדים רבים. לצד זאת, הכרנו גם את המחיר של חיכוכים שהפכו פומביים לירידה במורל, בלבול בשטח, ותחושת פירוד שנוצלה היטב על ידי שוחרי רעתנו. בעידן שבו כל אמירה מתגלגלת לרשתות החברתיות במהירות, גם רמז לפירוד פנימי הופך לכלי תעמולה בידי מי שמבקשים לפגוע בנו.
כמובן, חילוקי דעות בין הדרג המדיני לדרג הצבאי הם טבעיים ואף הכרחיים. המערכת הדמוקרטית בנויה על איזון בין שליטה אזרחית למומחיות מקצועית. השאלה איננה האם יתקיימו מחלוקות, אלא כיצד מנהלים אותן. יש הבדל תהומי בין עימות מקצועי בחדר סגור, שבו כל צד אומר את דברו בפתיחות, תוך הצגת עמדות שונות, קבלת החלטות שקולה והגנה על מידע רגיש; לבין עימות שמנוהל על המסך, לעיני כל, פוגע במקצועיות, מבלבל את הציבור והחיילים, ולעיתים אף עשוי לחשוף חולשות מבצעיות בפני האויב.
עם השנים, השינויים הטכנולוגיים והתקשורתיים רק החריפו את האתגר: חדשות רציפות 24/7, רשתות חברתיות ותרבות "הלייב" הופכים פוטנציאלית כל אמירה, קול או מחווה של בכיר לאירוע ציבורי מיידי. תופעה זו יוצרת תמריץ לתגובות מהירות ולניהול משברים באמצעי התקשורת, במקום פתרון שורשי ומושכל בין כותלי המערכת הפנימית.
בעידן שבו האתגרים הביטחוניים, הכלכליים והחברתיים מורכבים מאי-פעם, שמירה על מערכת יחסים יציבה, מכבדת ודיסקרטית בין הדרגים היא אינטרס לאומי מהמעלה הראשונה. גם כאשר מתרחשות תקלות או מחלוקות, ואף במצבי משבר – נכון לנהלם בתוך המסגרות המקצועיות הסגורות, להקפיד על מסרים אחידים כלפי חוץ, ולהימנע מהפיכת מחלוקות מקצועיות למלחמות אגו ציבוריות.
זוהי אינה אמירה פוליטית אלא קריאה לחיזוק המערכות האזרחיות והצבאיות כאחת, מתוך הבנה שחוסן מוסדי, אמון ציבורי ויכולת תגובה משותפת הם תנאי יסוד למסוגלות המדינה לעמוד מול איומים ולהתמודד עם אתגרים מהותיים. שמירה על כבוד הדדי, על גבולות תפקידים ועל שיח מקצועי אחראי, היא לא רק עניין של תרבות ארגונית כי אם מהווה חלק מהותי מהביטחון הלאומי של ישראל.
בהקשר הזה כאן המקום לומר: מנהיגות אמיצה ונבונה בוחרת בדיאלוג, בשקיפות על פני הדרה ובהכלה על פני פילוג. מנהיגות כזו מבינה שקיום דמוקרטי תלוי בשמירה על מוסדות חזקים, עצמאיים ואמינים. באקלים הנוכחי, דוגמה אישית הופכת לנושא של ליבת הממשל. כאשר מנהיגים אינם מוכנים להיפגש עם יריבים, הם מלמדים את האזרחים לא להיפגש עם חבריהם. ממשלה שמחרימה שופטים מלמדת את הדור הצעיר לנדות ולהחרים ילדים אחרים. מדינה שבוחרת באנטי-דיאלוג, תתעורר יום אחד ותמצא את עצמה בלי מילים, רק חרמות. המסר השקט המחלחל והמוטמע הוא שכוח עדיף על צדק.
מכאן, המסקנה ברורה: הכוחנות השלטונית איננה כלי לשיפור אלא סימן לבעיה עמוקה. סימן להיחלשות מוסדות, קריסת אמון ושקיעה דמוקרטית. בעולם בו המשילות הופכת מורכבת, ההשקעה בסולידריות פנימית היא הביטוח היעיל ביותר מפני אי יציבות.
זהו קול קורא לשמור על כבוד הדדי, על דיסציפלינה תקשורתית ועל הבחנה ברורה בין המרחב הפנימי למרחב החיצוני. לא כל מחלוקת צריכה להפוך לקרב אגו מתוקשר. לא כל אמירה חייבת להיאמר בלייב. האחריות לשמור על חוסן המערכת היא לא רק של מי שמפקד בשטח, אלא גם ואולי בעיקר של מי שמופקד על השיח. בסופו של דבר, כשאנו מתבוננים אל מול האיומים האמיתיים שמונחים לפתחנו, ברור שהמאבק החשוב באמת אינו על כותרות, אלא על שמירה על חזית אחידה מול האויב, מול הציבור ומול עצמנו.
עוד ב-
*הכותב, יאיר אבידן, הוא כלכלן בכיר והמפקח על הבנקים לשעבר. כיום עמית בכיר למחקר, המכון למדיניות ואסטרטגיה, IPS – אוניברסיטת רייכמן.
הכתבות החמות
.jpeg "מתי כספי בוכה, צילום: אלון לוין")
תגובות לכתבה(1):
תגובתך התקבלה ותפורסם בכפוף למדיניות המערכת.
תודה.
לתגובה חדשה
תודה.
לתגובה חדשה
תגובתך לא נשלחה בשל בעיית תקשורת, אנא נסה שנית.
חזור לתגובה
חזור לתגובה
-
1.חוסן שנעלם עם חוסר מניהגותאורי 08/2025/18הגב לתגובה זו0 0אחת הבעיות היסודיות במקרים של מחלוקות שמוצאות את דרכן אל מחוץ לחדרי הדיונים היא חוסר לחזון של ארגון, המטרה, שפה משותפת, חוסר בתקשורת מובנת ואפקטיבית, והיעדר דרך אחדות למען מטרה משותפת. כשמלחמות פנימיות ומחלוקות יוצאות החוצה ומוצגות בתקשורת, הן למעשה יוצרות רעידת אדמה בתוך הארגון. תוצאה ישירה של מצב זה היא שהעובדים או האזרחים מוצאים עצמם במצב לא נעים ולא בטוח, אינם רגועים, במקום שאמור להיות תחום שקט ויציב. חלק משמעותי מאחריות המנהלים הוא להעניק לעובדים ולאזרחים תחושת שקט ושלווה, אשר תאפשר להם להתרכז בעבודתם ולהימנע מלהיכנס לסיבוכים פנימיים מיותרים. הוצאת השיח הפנימי החוצה לא רק מתסכלת ויוצרת בלבול וכאוס אלא גם מצביעה על רמת שיח נמוכה יחסית, שגם מבחינת חינוך וגם מבחינת אינטלקט נמצאת בירידה. וזה קורא לדרך לבעיות פנימיות המתנהלות בצורה אלימה או פרועה, האזרחים מתקשים להרגיש אחדות ומחויבות למטרות המשותפות ולדרך המובילית של הארגון, ובעיקר יוצר כאוס ואיבוד שליטה על הנעשה. פתיחת דלת שכזו יוצרת פרצה עמוקה, במקום להיות קואליציה מאוחדת ומנהיגות עם דוגמה אישית ותחושת אחריות לניצחון, אנחנו למעשה גורסגור
