קשה להאמין שאדריכל המלחמה עם חמאס הצליח לשלוט בישראל שני עשורים מחייה. יותר מכל ראש ממשלה אחר. לאורך חייו הפוליטיים, התוודעו הבוחרים לכך שמדובר בייצור פוליטי שלא מאמין בשום עיקרון, שכל חייו הם ניצול הכריזמה שלו כדי להתל בהם. ובכל זאת אין עוד מנהיג לפניו שזכה להערצה דומה. ראיתי במו עיני את מופעי הסגידה אליו. ראיתי כיצד חברי כנסת של הליכוד ניסו לגעת בגופו כמו היה קדוש. הוא עצמו לא החצין שום רגש כלפי מעריציו.

לא פעם תהיתי ביני לבין עצמי. מה מקור הכוח שלו. מנין נובעת ההערצה העיוורת אליו? אחד מאירועי השיא של הסגידה אליו הייתה ההתייצבות של שרים וחברי כנסת בבית המשפט המחוזי בירושלים. הם עמדו זה לצד זה כמו פסלים ועקבו בעיניים כלות אחר המנהיג שלהם. אין מראות כאלה בעולם המערבי. אין התבטלות דומה בדמוקרטיות אחרות. מה יש באיש המזדקן הזה שמשתק חושים של אחרים? הם הרי יודעים שאין כמעט דבר טבעי באישיותו ובמראהו. הכול מעובד. הכול מזויף.
 

עוד ב-

עסקת חטופים או פעולה ברפיח? זה מה שמעדיפים 56% מהציבור הישראלי

לכתבה המלאה

ובכל זאת, הוא מנצח על מאות אלפי בוחרים שנעים כאוטומטים על פי תנועות הניצוח שלו ושרואים בו משיח מודרני. ברצותו, הוא יצית מלחמה מבלי שאחד מתומכיו ישמיע ציוץ. הוא השתלח בבני הברית האמריקאים מבלי שנשמעה ביקורת כלשהיא בתוך מפלגתו ואף מעבר לה. במקרה שלו גם החרדים מונחים בכיסו. הוא הרי ההיפוך הגמור מאדם שהם עשויים לראות בו מודל לחיקוי ולהזדהות. אבל יש בו מה שהם מכנים סיעתה דשמיא. מה שאין לפוליטיקאים חילוניים אחרים. והם הולכים אחריו כ'עיוורים בעזה' בהשאלה מספרו העל זמני של אלדוס האקסלי 'עיוור בעזה', שהמלחמה האחרונה בעזה נתנה לו חיים חדשים.

עתה אנו עדים להתגמשות שלו במשא ומתן על שחרור החטופים. ברגע שחש שאהדת ההמונים המתעתעת מתרחקת ממנו, הוא הסתער עליה כדי לכבוש אותה מחדש. כי הוא זקוק לה כמו אוויר לנשימה. בלעדיה אין לו חיים ואין לו סיבה להתקיים. השאלה הגדולה היא: מה יהיה אחריו? כיצד חדלי האישים שמקיפים אותו יהיו מסוגלים להתקיים בלי הנוכחות הכמו משיחית שלו? נחכה ונראה. יהיה מעניין.    

הכותב: דניאל בן סימון, ח"כ לשעבר מטעם מפלגת העבודה, מחבר הספר "קסם על שפתי מלך", שמתאר את עלייתו של נתניהו ב-1996 והפסדו לאהוד ברק ב 1999