נבחרת אייס

אמון, דמוקרטיה וצמיחה כלכלית: מדוע מדינת ישראל נמצאת בסכנה? | פרופ' ירון זליכה

ניתוח עומק של נתונים מ-90% מאוכלוסיית העולם מגלה: דמוקרטיה בריאה זקוקה לספקנות מתונה. מדוע המצב הנוכחי בישראל מאפשר לשלטון להרחיב סמכויות ואיך שוברים את מעגל חוסר האמון? | פרופ' ירון זליכה

פרופ' ירון זליכה | 9:52

פרופ' ירון זליכה על בתי המשפט (צילום shutterstock, freepik, פלאש 90)

מאז שפרצה המחאה נגד הרפורמה המשפטית התפשט השיח התקשורתי על הקשר בין צמיחה, רווחה ודמוקרטיה והפך כמעט לאקסיומה: מדינות עשירות הן דמוקרטיות, מדינות עניות פחות.

מבט חטוף על מפת העולם מחזק את התחושה הזו – רוב המדינות העשירות במערב הן דמוקרטיות יציבות, בעוד שבחלק ניכר מהמדינות העניות שוררים משטרים סמכותניים או דמוקרטיות שבריריות.

אבל כשכלכלנים ומדעני מדינה מנסים לבדוק את הקשר הזה לעומק – התמונה מסתבכת. ברגע שמכניסים למשוואה גורמים נוספים שמשפיעים גם על רמת ההכנסה וגם על רמת הדמוקרטיה, הקשר הסטטיסטי בין עושר לדמוקרטיה נחלש ולעיתים אף נעלם. ממצא זה מעלה שאלה לא נוחה: אולי דמוקרטיה והכנסה אינם קשורים בקשר סיבתי פשוט כפי שנהוג לחשוב? ואולי יש גורם שלישי, חמקמק יותר, שמסביר את שתיהן? אחד המועמדים המרכזיים לתפקיד הוא אמון.

אמון הוא מושג פשוט לכאורה – אבל יש לו לפחות שני פנים שונים מאוד: 1. אמון בין-אישי (חברתי) – עד כמה אני מאמין שאנשים אחרים בדרך כלל הוגנים וניתן לסמוך עליהם. 2. אמון מוסדי – עד כמה אני מאמין לממשלה, לכנסת, לבתי המשפט, למשטרה ולשאר מוסדות המדינה.

לאחרונה פרסמתי מחקר חדש בכתב העת הנחשב בתחום של כלכלה פוליטית Kyklos שבחן נתונים מ-100 מדינות, המייצגות כמעט 90% מאוכלוסיית העולם, וניסה להבין כיצד שני סוגי האמון האלה קשורים לדמוקרטיה. התוצאה מפתיעה: בעוד שאמון בין-אישי קשור באופן חיובי לדמוקרטיה, אזי אמון במוסדות – לפחות בטווח הקצר – קשור דווקא באופן שלילי לרמת הדמוקרטיה.

למה אמון באנשים מחזק דמוקרטיה? דמוקרטיה אינה רק קלפי אחת לכמה שנים. היא נשענת על רשת צפופה של שיתופי פעולה: עמותות, יוזמות אזרחיות, מחאות, התנדבות, תקשורת חופשית ודיון ציבורי פתוח. כל אלה מחייבים אמון בסיסי בין אנשים. כשאזרחים מאמינים זה בזה, קל יותר להתאגד, לפעול יחד, לדרוש זכויות ולהגן עליהן. אמון חברתי מעודד השתתפות פוליטית ומעורבות ציבורית. הוא מחזק את היכולת של הציבור להציב גבולות לשלטון.

ולמה אמון במוסדות עלול להחליש? אמון במוסדות הוא תנאי לתפקוד שוטף של מדינה. בלי מידה מסוימת של אמון – שום מערכת לא תעבוד. אבל כאשר האמון הזה גבוה מאוד ואינו מלווה בביקורתיות, הוא עלול להפחית את הדרישה לשקיפות, לבקרה ולאיזונים ובלמים. אזרחים שסומכים “בעיניים עצומות” על השלטון, או על האופוזיציה שמתיימרת להחליף אותה, נוטים פחות לדרוש דין וחשבון. בטווח הקצר, זה עלול לאפשר ריכוז כוח והחלשת מנגנוני פיקוח.

ומה עם ישראל? כאן הסיפור נעשה מעניין במיוחד. ישראל היא מדינה בעלת הכנסה גבוהה יחסית לנפש הגם שהיא הנמוכה ביותר במערב, כלכלה מתקדמת ומגזר טכנולוגי מוביל. לפי התיאוריה הקלאסית, היא אמורה ליהנות מדמוקרטיה יציבה במיוחד. אבל המציאות בשנים האחרונות מצביעה על מתחים עמוקים סביב מוסדות השלטון, מערכת המשפט, התקשורת ומידת האמון הציבורי בהם.

סקרי דעת קהל מראים תופעה כפולה: מצד אחד, רמת האמון בין קבוצות בחברה הישראלית אינה גבוהה במיוחד, ולעיתים אף נשחקת על רקע קיטוב פוליטי וזהותי. מצד שני, האמון במוסדות המדינה משתנה באופן חד בהתאם להשתייכות פוליטית – תופעה שמעידה פחות על אמון מוסדי "טהור" ויותר על הזדהות מחנאית

כאן משתלב היטב הממצא המחקרי שלי. כאשר מתקיים אמון מוסדי גבוה מדי בקרב מחצית המדינה, אשר המחנה הפוליטי שלה הוא שמנהיג את המדינה, הרי הוא אינו מלווה בביקורת ובדרישה לאיזונים ובלמים. זאת ועוד, קיומו של חוסר אמון מוחלט בקרב מחצית המדינה שהמחנה הפוליטי שלה נמצא באופוזיציה, לא מעודד את השלטון להשתפר שהרי ממילא לא יקבל אמון בקרב המחנה האחר.

שתי התופעות (כלומר אמון מוחלט מקרב מחצית וחוסר אמון מוחלט בקרב המחצית השנייה) עלולות לאפשר לשלטון להרחיב סמכויות ולפגוע בדמוקרטיה. אמון מוחלט גרוע כמעט באותה מידה כמו חוסר אמון מוחלט. אמון מותנה וביקורתי הוא שביל הזהב.

האתגר הישראלי, אם כך, אינו רק כלכלי. הוא תרבותי ואזרחי: כיצד מחזקים אמון בין אזרחים – בין ימין לשמאל, בין חילונים לחרדים, בין יהודים לערבים – ובו בזמן שומרים על ביקורתיות בריאה כלפי מוסדות השלטון? במובן הזה, המחקר שלי מציע תובנה חשובה לשיח המקומי: הפתרון אינו בהכרח "יותר אמון בממשלה" או "פחות אמון בממשלה", אלא הבחנה עדינה יותר בין סוגי האמון. דמוקרטיה בריאה זקוקה לשני דברים שנראים סותרים: אמון חברתי גבוה – וספקנות מוסדית מתונה.

למרבה הצער, בישראל של 2023–2026, הדיון הזה אינו תיאורטי. הוא נוגע בלב הוויכוח הציבורי. דמוקרטיה אינה נשענת על תמימות – וגם לא על ציניות מוחלטת. היא נשענת על שילוב עדין בין אמון אזרחי עמוק לבין דרישה מתמדת לשקיפות, פיקוח והגבלת כוח.

על כן, אני סבור שהחשיבה הפוליטית במדינת ישראל חייבת לעבור מהפכה בכל הקשור למחנאות ולייצר אלטרנטיבה שלטונית אשר תשחרר אותנו מכבליה של המחנאות הישנה שלא מקדמת את ישראל. הדור החדש של הצעירים, שהוכיח שהוא דור של גיבורים חייב לקחת את השינוי הנדרש צעד קדימה ולהשתחרר מהכבלים של הדור הישן. חובתו לייצר אלטרנטיבה שלטונית חדשה שתשבור את הפרדיגמה.

*הכותב הוא יו"ר המפלגה הכלכלית וראש ביה"ס לחשבונאות, כלכלה וניהול כספים בקריה האקדמית אונו.