לפני החגים התפרסם דוח ארגון ה-OECD על מצב החינוך בקרב מדינות הארגון. על פי הדוח שב ומתברר המצב האנומלי המתקיים בישראל שבמסגרתו השקעה תקציבית אדירה אך חלוקה מעוותת וחסרת תכלית של הכספים.

מחד גיסא, היקף שעות הלימוד המצטברות בישראל, מכיתה א' ועד י"ב גבוה בכ-1,500 שעות מהממוצע בארגון (ולפי נתונים קודמים אף גבוה בכ-2,000 שעות מהממוצע באיחוד האירופי), אך מאידך גיסא ממוצע הילדים בכיתה הוא גבוה מאוד ומגיע ל-27.4 ילדים בממוצע לכיתה אל מול 20.6 ילדים בממוצע בקרב חברות הארגון (ולפי נתונים קודמים אף גבוה עוד יותר בהשוואה למדינות האיחוד האירופי שם הסטנדרט הוא עד 18 ילדים בכיתה).

אגב, גם נתוני הדוח האחרון מטעים לטובתנו מאחר והם לוקחים ממוצע של כיתות שאינו משוקלל. היינו הדוח מקנה משקל זהה לכיתות באותם חלקים ממערכת החינוך שאינם החינוך הממלכתי החילוני שבהם מספר הילדים בכיתה נמוך בהרבה. במילים אחרות, הממוצע בקרב החינוך הממלכתי החילוני הוא קרוב לוודאי 35 ילדים ומעלה. מכל מקום, אני אישית איני מכיר הורה שאחד מילדיו למד בכיתה שמספר ילדיה אינו 40 ילדים או ממש סמוך לכך.

אנומליה נוספת הנחשפת שוב בדוח הוא ששכר המורים הוותיקים אינו נופל משכר המורים במדינות ה-OECD וקרוב לוודאי שאף עולה על שכר מרבית חברות הארגון לרבות רבות ממדינות האיחוד האירופי. אולם, חלק גדול מהמורים החדשים כלל לא מגיע למעמד של מורה וותיק מהסיבה הפשוטה שמרביתם נושר בתוך חמש שנים. מדוע שמורים ינשרו אם שכרם עולה משמעותית עם הוותק ומגיעה לרמה יפה מאוד כבר לאחר עשר שנות עבודה? התשובה טמונה בתחילת המאמר. ללמד 40 ילדים בכיתה שוחק את המורה עד דק. ולמי שמפקפק עד כמה עבודת המורה בישראל קשה כפרך שיתכבד ויתנדב להעביר שיעור בכיתה של אחד מילדיו או אחיו ויגלה שהוא יוצא מהשיעור עם מיגרנה שהטיפול בה יחייב שימוש בקנאביס רפואי. 

התוצאה של האנומליות הללו הן שהישגי התלמידים נמצאים בתחתית מדינות ה-OECD. עובדה זו מביאה להנצחת הפערים בחברה הישראלית מאחר שרק בעלי היכולת יכולים לממן מורים פרטיים כדי לגשר על אי ההצלחה של ילדיהם. בני ובנות המעמד הבינוני ומטה יישארו מאחור וינציחו את המוביליות החברתית הקלוקלת שלנו. נוסף על הילדים והוריהם המתוסכלים הופכת עבודת המורה לעבודת פרך שלא ניתן להתמיד בה לאורך שנים. הילדים מתוסכלים, ההורים זועמים והמורים מצביעים ברגליים. עד מתי?

אולם הדוח גם חושף את הפתרון. מתברר כי הבעיה אינה טמונה בגודלו של תקציב החינוך אשר גדל פלאים לאורך שני העשורים האחרונים בהשקעת עתק חסרת תכלית. למעשה תקציב החינוך עבר בעשרות אחוזים את תקציב הביטחון, ברמתו שהייתה ערב המלחמה. הבעיה אפוא אינה גודלו של התקציב אלא דרך חלוקתו. במקום להשקיע עוד 2,000 שעות לימוד בכיתות קיימות של 40 ילד, יש לעבור למודל האירופי של העתקת שעות הלימוד העודפות האלה לטובת כיתות חדשות שיקטינו את מספר הילדים בכיתה. אם האירופאים מסוגלים להגיע להישגים הרבה יותר טובים עם 2,000 שעות פחות באמצעות כיתות של 18 ילדים אז גם אנחנו מסוגלים לשפר את הישגינו באותה השיטה. לא עוד שעות שיועמסו על ילדים מותשים אלא חלוקה של הכיתות.

כדי להשלים את התמונה נדרש כמובן לפרק את מערך הפיקוח והבקרה האדיר שהקים משרד החינוך שלא ברור מה ביכולתו לתרום. הרי ביקורת נועדה לשפר. איך היא תשפר במצב כה מחריד? האם יש מורה עלי אדמות שמסוגל להפיק מתלמידיו יותר כאשר הם דחוסים ב-40 ילדים בכיתה? מוטב לפרק את המערך המיותר הזה ולשלוח את אנשי הפיקוח ללמד.

ולבסוף, נצטרך ליזום פרויקט היסטורי של בניית כיתות לימוד. לפחות 20,000 כיתות חדשות ואת זה ניתן לעשות רק באמצעות מכרזי BOT/PFI. כמו שבנינו את כביש 6, את מתקן ההדרכה של המשטרה ואת כל מתקני ההתפלה שלנו וכפי שאני מטיף זה שנים רבות (וגם קיימתי בתקופת כהונתי באוצר).

ברפורמה מקיפה בתקציב משרד החינוך יתמכו ארגוני המורים כמו גם ארגוני ההורים. משימה לאומית חשובה זו חייבת להיות מונחת בראש סדר העדיפויות של הממשלה הבאה.

עוד ב-

המסים החדשים חונקים את המשק – וזו לא אשמת המלחמה

לכתבה המלאה

* הכותב הוא יו"ר המפלגה הכלכלית וראש ביה"ס לחשבונאות, כלכלה וניהול כספים בקריה האקדמית אונו.