זו תמונה שמתיימרת לשדר חגיגיות, אך בפועל מזיעה ממאמץ ומסגירה לחץ כבד: זה לצד זה, ניצבו השבוע ארבעה מחברי הממשלה הבכירים – נתניהו, כ"ץ, סמוטריץ', לוין – כדי להרעיף על חיילי המילואים הטבות כלכליות מלוא החופן. ל-9 מיליארד השקלים שהוקצו למגויסים כבר בחודשי המלחמה הראשונים, הוסיף כעת האוצר עוד שלושה – כשכל שר מדקלם בתורו ססמאות דומות למדי נוסח: "מי שתורם למדינה, יתוגמל בריבית דריבית".

לרגע תוהה הצופה הפשוט שמא נתקל בחבורת פרזנטורים לחיסכון בנקאי משתלם – ולא במי ששולחים, שוב, אלפי בעלי משפחות וקריירות ללחימה מסוכנת בעזה. וחשוב יותר: עם נדיבות כזו, איך קרה שמשרתים רבים נקלעו דווקא למצוקה כספית ולסבך בירוקרטי?

הסיבה לגיבושה של התכנית החדשה לא נזכרת בסרטון ולו ברמז: שיעורי ההתייצבות למילואים, מאז ההודעה על "שלב ההכרעה" שכרוך בהרחבת הלחימה, פחותים לעומת הסבבים הקודמים ולפי גורמים בצה"ל, צנחו בחלק מהיחידות עד לכ-60%. זהו עדיין נתון מרשים, במיוחד בהתחשב בנטל העצום שמוטל על אותן כתפיים לאורך יותר משנה וחצי, אלא שהוא כנראה לא מספיק להתנעת המהלך המבצעי.

ברוב המכריע של המקרים, לא מדובר בסרבנות אידיאולוגית או בתפיסה של חוסר תוחלת – אלא בשיקולים אישיים, יומיומיים יותר: עייפות ושחיקה, משבר משפחתי, טראומה נפשית, עסק שנקלע לסכנת קיום לאחר שבעליו נפקד מאות ימים במצטבר. אחד ממקבלי הצווים תיאר באוזניי השבוע את האשמה שחש כשהחליט הפעם לא להצטרף לחבריו לצוות, אך הוסיף: "הגענו למצב שזה או המדים או הפרנסה, אז נאלצתי לבחור". הוא סיפר שמפקדיו הבינו לליבו.

זה תיאור שמחייב הסבר – הרי המדינה יודעת לפצות על היעדרות מעבודה לפי גובה השכר, ועל פעילות עסקית של עצמאי לפי מחזור ההכנסות בשנה האחרונה – אך היא אינה מביאה בחשבון סוגים אחרים של הפסד: בכמה רווחיו של יזם עשויים היו לגדול, בזכות עסקאות חדשות, אלמלא הזימון למילואים? כמה לקוחות פוטנציאליים נואשו מהשירות הממושך, ופנו למתחרים של אותם הלוחמים במקום להמתין לשובם? בכמה נפגעת תפוקה של חברה משכיר שמתייצב לעבודה, בזמן שחברו לצוות מגויס? אלה רק דוגמאות לנזקים שאמנם קשה לתמוך בראיות או לכמת במספרים מדויקים, אך בעבור המילואימניקים עצמם – בוודאי העצמאים מביניהם – מדובר במציאות מוחשית, שנותרת ללא מענה.

לכן מה שאותם לוחמים זקוקים לו באופן ברור הוא הקלה בעומס, מרווח לנשימה בין הקריאות לדגל, רציפות תעסוקתית ומעט שגרה. חזרה למסגרת האזרחית היא הסיוע הכלכלי העיקרי שיוכלו לקבל, אלא שאותה נתניהו ושותפיו אינם יכולים להציע: הגדלת הצבא הסדיר בעזרת גיוס חרדים תמוטט את הקואליציה, כך שאי-שוויון בפני החוק הוא עבורם נקודת המוצא, וגם סיום המלחמה תמורת החטופים אינו עולה על דעתם (לפחות כל עוד הנשיא טראמפ לא כפה זאת על הממשלה). בצר להם, השרים מציגים למילואימניקים מעיין "עסקה משופרת" – המשך הלחץ הבלתי נסבל על כוח האדם בצה"ל, תמורת שורה של זכויות והטבות בנגישות לשירותים ממשלתיים. האם הדיל הזה יכול להתקבל?

ניתוח כלכלי של "הצעת הערך" מלמד שבחלק מהתחומים, אגף התקציבים באוצר אכן הלך כברת דרך לקראת המילואימניקים: הנחה של עד 968 ש"ח במס הכנסה, נוסף על נקודות הזיכוי הקיימות, תגדיל את הנטו של המשרתים ברמת ההכנסה הבינונית ומעלה; הקצאת עד 50% מהדירות המוזלות על קרקעות המדינה, תשפר משמעותית את סיכוייהם לזכות בהגרלות; מענקים למעסיקי הלוחמים יפצו את מי שנפגעים מהיעדרויותיהם התכופות – ובכל זאת ממשיכים לשאת בעבורם בחלק מעלות ההפרשות לפנסיה; תווי קנייה בסך כ-5,000 ש"ח אמורים לשמש את מי שגויסו לסבסוד קייטנות לילדים, טיפולים פסיכולוגיים או תשלום אגרות לממשלה. נראה שאם ימוצו, ההטבות הללו ישפרו את מצבם הכספי של חלק מהלוחמים, ואין חולק שהן צודקות כשלעצמן.

אלא שלא זה, כאמור, המטבע שחסר לחיילי המילואים ויגרום לעלייה בהיענות לצווים הנשלחים אליהם. מכוח החלטות קודמות, לשכירים מביניהם הרי כבר מוצעים מענקים שמגדילים את ההכנסה לעומת חודשי עבודה רגילים, ואילו עבור עצמאים שום מענק לא יפצה על הרציפות העסקית שנקטעה. אלה ואלה כבר עטופים בחיבוק ציבורי חם, בגאוות יחידה ובהוזלות בשוק החופשי. הערך המוסף מבחינתם של "קיצור תורים במשרדי הממשלה" או "קדימות במכרזים בשירות המדינה" אינו בהכרח גיים-צ'יינגר, שינסוך בהם את הביטחון הדרוש לקראת ההתייצבות הבאה. במובן זה נראה שנתניהו ושריו בחרו, לא בפעם הראשונה, במנגנון הקל של הזרמת כספים במקום בפתרון הדרוש של רפורמה.

כדי לנהל "שגרת מילואים" מהסוג שמכתיבה המציאות הביטחונית כאן, הלוחמים מצפים לא רק לתגמול נדיב אלא לרוטציה רחבה יותר, מנגנון שמאפשר התחשבות באילוצים וכן – נשיאה שוויונית בנטל, שלא מחריגה מגזר שלם מחובת השירות הסדיר. כשבקואליציה מנסים להתפשר עם מפלגות חרדיות על מכסות וסנקציות אישיות במקום לקיים את פסיקת בג"ץ, המסר כלפי הלוחמים ברור: את ההערכה כלפיכם נבטא בתקציב, אבל את הבחירה אם לשרת מלכתחילה נשאיר בידי מי שכוחם הפוליטי עדיף.

עוד ב-

זיכרון קצר: למעמד הביניים אסור לשכוח מי הקריבו אותו בתקציב

לכתבה המלאה

זו גישה שאינה באמת ממוקדת ברווחת המילואימניקים עצמם, ואפילו לא לניצחון במלחמה, אלא להישרדות הממשלה – ואותה אי אפשר לטשטש בעזרת עוד סרטון וכמה מיליארדים. כשהמוטיבציה של חלקם בירידה, חיילי המילואים כנראה לא מצפים ש"יקנו" אותם בעוד גל הטבות – אלא להפך, כמהים לרגע שבו יהיו שווים כאן קצת יותר מכסף.