כמעט עשור לאחר שתנועת "Me Too" פרצה ושינתה את השיח התרבותי והחברתי, מגיע סרט שבוחן את הנושא מזווית שקטה, שקולה ומדויקת יותר. "האמת מאחורי הרדיפה", סרטו החדש של לוקה גואדנינו (“קרא לי בשמך”, “מנצחים”), הוא דרמה אינטליגנטית שמצליחה לאתגר את הנושא מבלי ליפול למניפולציות או השטחה – כפי שיכול היה לקרות בקלות.

עוד לפני עלייתו לאקרנים, הסרט עורר באזז בזכות חזרתה של ג’וליה רוברטס למסך הגדול לאחר היעדרות ממושכת, ובזכות קאסט מרשים הכולל את אנדרו גארפילד, איו אדבירי, מייקל סטולברג וקלואי סביני.

העלילה מתרחשת בקמפוס אוניברסיטאי אליטיסטי – אולי הזירה המתבקשת ביותר לעסוק בה בשנים האחרונות. אלמה רוברטס, פרופסורית מוערכת הנשואה לפסיכיאטר (סטולברג), מארחת מסיבת ערב שבה משתתפים עמיתים ותלמידים. למחרת, דוקטורנטית צעירה וכהת-עור (אדבירי) מתלוננת כי היא הותקפה מינית על ידי אחד המרצים (גארפילד).

קרדיט: פורום פילם

מכאן נפרשת דרמה טעונה, שבה כל צד מחזיק אמת אחרת ומניעים נסתרים. קל להניח שהמתלוננת היא הקורבן המיידי, אך גם לה יש צדדים מורכבים. בין היתר, העובדה שהיא הואשמה בעבר בגניבה ספרותית על ידי אותו מרצה, וכן העובדה שהיא מגיעה מרקע מבוסס ואינה “נחותה” ממנו. השכבות הללו מוסיפות עומק לא רק לדמותה, אלא גם לשאלה מהי “אמת” בעידן שבו כל סיפור נבחן דרך עדשה חברתית ופוליטית.

נושא פוליטיקת הזהויות והתקינות הפוליטית הגיע למסך הגדול רק לאחרונה. בחודש שעבר ראינו את “קרב רודף קרב”, שהתמודד עם הסוגיה מזווית אתנית, וכעת גואדנינו בוחר בזירת האקדמיה – המקום שבו רעיונות, אמונות וזהויות מתנגשים מדי יום. נראה שנושא התקינות הפוליטית עוד ימשיך ללוות את הקולנוע בשנים הקרובות, כשהוא מתבסס כאחת מזירות הדיון המרכזיות של התרבות המערבית.

מבחינה קולנועית, זהו סרט שמומלץ לראות על המסך הגדול. גואדנינו משתמש בצילום קר, בעריכה קפדנית ובמוזיקה מינימליסטית כדי לייצר תחושת מחנק ומתח מתמשך. הלחץ, חוסר הוודאות והאינטימיות המלחיצה עובדים טוב יותר באולם חשוך מאשר על מסך ביתי.

התסריט של נורה גארט מציג דמויות ריאליסטיות ומורכבות, ומאיר גם את הצדדים הפחות נעימים שלהן – אין כאן קורבנות מוחלטים או אשמים ברורים. רוברטס מצוינת כהרגל, וגארפילד מספק תצוגת משחק מרשימה ששווה מועמדות לאוסקר.

עוד ב-

קשת 12 הרוויחה בענק עם אור ראשון: למרות הביקורות של המשפחות

לכתבה המלאה

“האמת מאחורי הרדיפה” הוא דוגמה לקולנוע חשוב במובן הפשוט ביותר: לא קולנוע שמטיף, אלא כזה ששואל שאלות. הוא לא מתאמץ להיות “נכון” או “מתקדם”, אלא פשוט מאתגר. מעניין יהיה לחזור אליו בעוד עשור ולראות אם יעמוד במבחן הזמן כסרט שהצליח להבין את הרגע – ולא רק לשרת את רוחו.