סטף ורטהיימר: התעשיין שזכה בפרס ישראל
הוא שירת בחיל האוויר הבריטי ולאחר מכן בפלמ"ח ובצה"ל. את מפעל חייו, ישקר, הקים בחצר ביתו, כשלצד עסקיו גם הספיק לכהן כחבר כנסת ולזכות בפרס ישראל ובעיטור נשיא המדינה. מי היה סטף ורטהיימר?
זאב סטף ורטהיימר (16 ביולי 1926 - 26 במרץ 2025) היה תעשיין, איש עסקים, פילנתרופ ופוליטיקאי ישראלי. את מרבית הונו, שהוערך בלמעלה מ-6 מיליארד דולרים (ונאמד בכ-6.3 מיליארד דולר למשפחה בתחילת 2025), עשה באמצעות ייסוד והובלת חברת עיבוד המתכת "ישקר". ורטהיימר חרט על דגלו את קידום התעשייה המסורתית והייצוא הישראלי, ופעל לאורך עשורים לקידום דו-קיום אזורי דרך שילוב כלכלי ותעסוקתי בתעשייה.
ביוגרפיה מוקדמת
ורטהיימר נולד בעיירה קיפנהיים שבגרמניה למשפחה יהודית (אביו היה מוזיקאי ווטרן מעוטר ממלחמת העולם הראשונה). בשנת 1937, לנוכח התגברות רדיפות הנאצים, נמלטה משפחתו לארץ ישראל והשתקעה בתל אביב. ההגירה המהירה חשפה אותו לקשיי הקליטה ולצורך הכלכלי בהישרדות.
ורטהיימר נולד בעיירה קיפנהיים שבגרמניה למשפחה יהודית (אביו היה מוזיקאי ווטרן מעוטר ממלחמת העולם הראשונה). בשנת 1937, לנוכח התגברות רדיפות הנאצים, נמלטה משפחתו לארץ ישראל והשתקעה בתל אביב. ההגירה המהירה חשפה אותו לקשיי הקליטה ולצורך הכלכלי בהישרדות.
בגיל 14 עזב ורטהיימר את לימודיו הפורמליים בבית הספר תל נורדאו והחל לעבוד כשוליה בחנות לתיקון מצלמות, שם רכש כישורים מעשיים במכניקה עדינה ואופטיקה. בשנת 1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, התגייס לחיל האוויר הבריטי ושירת כטכנאי ציוד אופטי בבחריין. לאחר המלחמה הצטרף לפלמ"ח, נעצר על ידי הבריטים ב"שבת השחורה" ונכלא ברפיח, ובהמשך שירת במלחמת העצמאות בחטיבת יפתח והשתתף בפיתוח אמצעי לחימה, חוויות שהמחישו לו את הצורך של מדינת ישראל הצעירה בעצמאות טכנולוגית.
הקמת ישקר והצלחה תעשייתית גלובלית
את דרכו התעשייתית העצמאית החל ורטהיימר בשנת 1952, כאשר הקים צריף מלאכה קטן בחצר ביתו בנהריה יחד עם אשתו מרים, ובהון התחלתי זעום. בית המלאכה, "ישקר", התמקד בייצור סכינים וכלים לחיתוך מתכות ממתק"ש (מתכת קשה), וצמח במקביל לתנופת התיעוש המהירה של ישראל בשנות ה-50 וה-60. בשלהי שנות ה-60 החלה החברה לייצא לאירופה, ובשנות ה-80, תחת ניהולו של בנו איתן ורטהיימר (שנפטר ב-2022), חוותה ישקר התרחבות גלובלית אדירה והקימה נציגויות ומפעלי ייצור ברחבי העולם.
את דרכו התעשייתית העצמאית החל ורטהיימר בשנת 1952, כאשר הקים צריף מלאכה קטן בחצר ביתו בנהריה יחד עם אשתו מרים, ובהון התחלתי זעום. בית המלאכה, "ישקר", התמקד בייצור סכינים וכלים לחיתוך מתכות ממתק"ש (מתכת קשה), וצמח במקביל לתנופת התיעוש המהירה של ישראל בשנות ה-50 וה-60. בשלהי שנות ה-60 החלה החברה לייצא לאירופה, ובשנות ה-80, תחת ניהולו של בנו איתן ורטהיימר (שנפטר ב-2022), חוותה ישקר התרחבות גלובלית אדירה והקימה נציגויות ומפעלי ייצור ברחבי העולם.
הצלחתה של ישקר נשענה על השקעה מסיבית במחקר ופיתוח (כ-10% מהכנסותיה) ועל פטנטים בגיאומטריית חיתוך וציפויים. בשנת 2006 רכש תאגיד ההשקעות "ברקשייר האת'וויי" של וורן באפט 80% מישקר תמורת 4 מיליארד דולרים (השקעתו הראשונה של באפט מחוץ לארה"ב שבוצעה אף ללא ביקור מוקדם במפעלים), וב-2013 השלים התאגיד את רכישת 20% הנותרים מידי משפחת ורטהיימר תמורת 2.05 מיליארד דולרים נוספים. לצד ישקר, הקים ורטהיימר ב-1969 את חברת "טכנולוגיית להבים" לייצור להבי מנועי סילון, אשר 51% ממנה נמכרו לפראט אנד וויטני ב-2015.
חזון תעשייתי, מודל הפארקים ודו-קיום
פילוסופיית החיים של ורטהיימר קידשה את עבודת הכפיים והתעשייה היצרנית כבסיס לחוסן לאומי. הוא הרבה לבקר את ההסתמכות היתרה של ישראל על תעשיית ההיי-טק, שלטענתו מעסיקה רק כ-10% עד 12% מהעובדים במשק וחשופה לתנודתיות ולבועות טכנולוגיות, ודחף לחיזוק התעשייה המסורתית כמנוע מרכזי לייצור מקומות עבודה המוניים ויציבים.
פילוסופיית החיים של ורטהיימר קידשה את עבודת הכפיים והתעשייה היצרנית כבסיס לחוסן לאומי. הוא הרבה לבקר את ההסתמכות היתרה של ישראל על תעשיית ההיי-טק, שלטענתו מעסיקה רק כ-10% עד 12% מהעובדים במשק וחשופה לתנודתיות ולבועות טכנולוגיות, ודחף לחיזוק התעשייה המסורתית כמנוע מרכזי לייצור מקומות עבודה המוניים ויציבים.
בהתאם לחזון זה, החל להקים (תוך השקעה פרטית של למעלה מ-100 מיליון דולר) שרשרת של פארקים תעשייתיים. הפארק הראשון הוקם בתפן שבגליל ב-1982, ללא סבסוד ממשלתי. המודל שוכפל למוקדים נוספים, בהם תל חי, לבון, עומר וכן בגזבה שבטורקיה. ורטהיימר ראה בתעשייה גשר לשלום, והקים באפריל 2013 פארק תעשייה בנצרת בהשקעה של 20 מיליון דולר, במטרה לייצר שותפות כלכלית מבוססת כישורים בין יהודים לערבים, ללא אפליה או הקצאת מכסות. הוא טען כי אינטגרציה כלכלית ופרנסה יעילות יותר ממענקי סיוע או ממשא ומתן פוליטי תאורטי כדי למנוע סכסוכים, ואף הציע לאמריקאים תוכנית דמוית "מרשל למזרח התיכון" שקראה להקמת 100 פארקים תעשייתיים באזור.
חינוך, פוליטיקה ופילנתרופיה
מעורבותו הציבורית של ורטהיימר כללה אפיזודה קצרה כפוליטיקאי: באמצע שנות ה-70 כיהן כחבר מועצת עיריית נהריה, וב-1977 היה שותף להקמת התנועה הדמוקרטית לשינוי (ד"ש) שזכתה ב-15 מנדטים. הוא נבחר מטעמה לכנסת התשיעית, עבר בהמשך לסיעת שינוי, אך התפטר מהכנסת ב-1981 לאחר שהתאכזב מהסבך הקואליציוני והחליט לקדם את חזונו היצרני ישירות במגזר הפרטי. כמו כן, היה הדמות המרכזית מאחורי הקמת היישוב הקהילתי כפר ורדים.
מעורבותו הציבורית של ורטהיימר כללה אפיזודה קצרה כפוליטיקאי: באמצע שנות ה-70 כיהן כחבר מועצת עיריית נהריה, וב-1977 היה שותף להקמת התנועה הדמוקרטית לשינוי (ד"ש) שזכתה ב-15 מנדטים. הוא נבחר מטעמה לכנסת התשיעית, עבר בהמשך לסיעת שינוי, אך התפטר מהכנסת ב-1981 לאחר שהתאכזב מהסבך הקואליציוני והחליט לקדם את חזונו היצרני ישירות במגזר הפרטי. כמו כן, היה הדמות המרכזית מאחורי הקמת היישוב הקהילתי כפר ורדים.
במישור הפילנתרופי והחינוכי, ורטהיימר ייסד באמצע שנות ה-60 את בית הספר התעשייתי "צור" בנהריה במטרה לספק הכשרה מקצועית לבני נוער שנפלטו ממערכת החינוך, ובראשית שנות ה-2000 הקים מחדש את רשת מוסדות צור. הוא יזם את הקמת המכינה הקדם-צבאית "צור שלם" (בסמוך ללבון), המשלבת שירות קרבי עם רכישת תעודת מקצוע בעיבוד שבבי. כספי קרן סטף ורטהיימר מנותבים לקידום חינוך טכנולוגי ויצירת אופק תעסוקתי, בדגש על בני נוער מאוכלוסיות מוחלשות.
חיים אישיים ומורשת
ורטהיימר היה נשוי למרים ולהם ארבעה ילדים (אירית, איתן ז"ל, רותי ויפתח). נכדתו היא השחקנית ומנחת הטלוויזיה מאיה ורטהיימר. על פועלו זכה להוקרה רבה, ביניהן פרס ישראל (1991), פרס אוסלו לעסקים לשלום, עיטור נשיא המדינה (2014) ופרס ניקולאו להנדסת ייצור (2005). סיפור חייו עומד במרכז הספר האוטוביוגרפי שפרסם "איש ליד מכונה – סיפור חיים, רעיונות ומעשים", ובספר "שיחות עם סטף ורטהיימר" מאת שייקה בן פורת. סטף ורטהיימר הלך לעולמו ב-26 במרץ 2025, בגיל 98. בפטירתו ספד לו ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהגדיר אותו כאיש חזון ותעשייה שתרם רבות לביסוס הכלכלה הישראלית.
ורטהיימר היה נשוי למרים ולהם ארבעה ילדים (אירית, איתן ז"ל, רותי ויפתח). נכדתו היא השחקנית ומנחת הטלוויזיה מאיה ורטהיימר. על פועלו זכה להוקרה רבה, ביניהן פרס ישראל (1991), פרס אוסלו לעסקים לשלום, עיטור נשיא המדינה (2014) ופרס ניקולאו להנדסת ייצור (2005). סיפור חייו עומד במרכז הספר האוטוביוגרפי שפרסם "איש ליד מכונה – סיפור חיים, רעיונות ומעשים", ובספר "שיחות עם סטף ורטהיימר" מאת שייקה בן פורת. סטף ורטהיימר הלך לעולמו ב-26 במרץ 2025, בגיל 98. בפטירתו ספד לו ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהגדיר אותו כאיש חזון ותעשייה שתרם רבות לביסוס הכלכלה הישראלית.
עוד ב-
הכתבות החמות
תגובות לכתבה(2):
תגובתך התקבלה ותפורסם בכפוף למדיניות המערכת.
תודה.
לתגובה חדשה
תודה.
לתגובה חדשה
תגובתך לא נשלחה בשל בעיית תקשורת, אנא נסה שנית.
חזור לתגובה
חזור לתגובה
-
2.עשה רבות למען האוכלוסיה הערביתמנחם 03/2025/27הגב לתגובה זו0 0הייתי מצפה שיוקירו טובהסגור
-
1.אדם מבורך!מברך אלמוני 10/2023/10הגב לתגובה זו1 0משכמו ומעלה, אזרח נאמן, מלח הארץ, פטריוט ואוהב אדם!סגור
