משנה קידומת וגם הרגלים. מגישת התכנית 'אבודים' ברשת 13, צופית גרנט, חגגה אמש (רביעי) את יום הולדתה ה-60. אחרי ששינתה כיוון לחלוטין בעשור האחרון בו התחתנה עם הזמר שולי רנד והתקרבה אל הדת, היא בירכה את עצמה לרגל היום המאושר וחשפה את הרגלי הבריאות החדשים שלה.

גרנט כתבה: "הנה זה בא. אני כבר לא בת חמישים פלוס. מהיום אפשר להודות על שישים שנות חיים מאחוריי. בכתובים מגדירים את גיל שישים כ”גיל זקנה” – מונח שעשוי להישמע מעט נוקשה, אבל אני לא נעלבת. להפך, אני מקבלת אותו בברכה. זקני עמנו תמיד היו בעיניי מקור להשראה, ועצותיהם לעיתים הן ממש מתנה יקרת ערך, נר לדרך".

עוד רשמה: "כשאני מספרת שאני תיכף בת שישים, יש מי שמגיבים בקלות דעת ואומרים: “שטויות, זה רק מספר.” אבל העשור הזה, בין חמישים לשישים, חשף בפניי פנים שלא הכרתי. זוהי תקופה שבה הגוף מדבר, לעיתים בלחישות ולעיתים בצעקות, ומבקש הקשבה אמיתית. בעשור הזה "טבעונות רדיקלית, החלו סממני גיל המעבר להכות בי – גלי חום, עייפות שלא הכרתי, כבדות ברגליים ואפילו נפילות חוזרות. כל אלה, ליוו אותי עד לנקודת השיא לפני כשנה, כאשר הגעתי לבית החולים ויצאתי ממנו אחרי צנתור, עם בשורה חדשה לחיי: “צופית, את חולה בטרשת עורקים.” הכניסו לי סטנטים, והורו לי ליטול כדורים לכולסטרול, ללחץ דם, לדילול הדם, ועוד ועוד".

היא המשיכה: "זיכרון עלה בי – דמותה של אמי האהובה, רחל, שכאילו חזרה לעמוד מולי, בגיל הזה ממש, כאשר גם היא עברה התקף לב ומאותו הרגע נאלצה לקחת את אותן התרופות. ראיתי לנגד עיניי כיצד הלכה ודעכה, וכאילו יועדה גם לי אותה דרך. אבל בפנים, משהו בי סירב להיכנע. הלב, על כל פגיעותו, זעק שלא לקבל את הדין הגנטי הזה ללא מאבק. הבנתי שאיני יכולה להפקיד את חיי רק בידי הכדורים והצנתורים. החלטתי – אני בוחרת בדרך אחרת, דרך של אחריות מלאה על גופי ונפשי. זוהי דרך של טבעונות רדיקלית, חיבור מחודש לטבע ולמקור החיים".

עוד ב-

צופית גרנט מתחרטת? "העולם הדתי מאוד אוהב אותי"

לכתבה המלאה

לסיום רשמה: "מאז, התחלתי לשחות, ללכת, להתעמל. הכדורים נעלמו בהדרגה, ורק מדלל אחד נותר, מזכיר לי את מה שהיה ואת מה שיכול להיות. היום, בגיל 60, אני חשה חיונית, נמרצת ומלאת הודיה. לא מתוך הכחשה, אלא מתוך הבנה עמוקה שהאחריות לאיכות חיי – בידיי. השינוי הזה הפך את גיל שישים עבורי לסמל של תודעה חדשה – הכרת תודה אמיתית לגוף שלי, על מסעו הארוך ועל יכולתו להתחדש ולרפא את עצמו, אם רק נניח לו. היום אני יודעת שאין לו תחליף, ושמירה עליו היא אהבה עמוקה לעצמי ולחיים. אולי זו תבונת הגיל – הידיעה שאין דרך נכונה יותר מללכת עם הגוף שלנו, להקשיב לו באמת, לאפשר לו להתאזן, להבריא, ולהעניק לנו את חירותו המלאה".