לפני שתים עשרה שנים הייתי מנהל בית ספר צעיר (וחוצפן). בפגישה שקיימתי עם שר החינוך דאז אמרתי לו שישנו כשל מובנה בכל התוכניות והרפורמות שמשרד החינוך מפעיל. אם נמשיל את בתי ספר במערכת החינוך לצי רכב, הרי שהמשרד מנסה להפעיל על כולם את אותה תוכנית טיפולים. בשבוע אחד מחליפים לכולם 4 גלגלים בשבוע השני עושים לכולם כיוון פרונט וכן הלאה.

הבעיה היא (כך אמרתי לשר), ש-5,400 בתי הספר בישראל אינם צי רכב. כל בית ספר הוא אורגניזם עצמאי בעל מערכת חיים משלו. אם ניתן לבית ספר מצוין תוכנית לימודים משמעותית, הוא יפעיל אותה באופן מצוין. אם ניתן לבית ספר גרוע את אותה תוכנית לימודים משמעותית, הוא יישם אותה בצורה גרועה. אף תוכנית לא תהיה טובה יותר מאיכותו הנתונה של בית הספר. ולכן כל התוכניות שהן רוחביות ולא מותאמות אישית לכל בית ספר רק מגדילות את הפערים ביניהם.

כולנו מאמינים בחינוך. כולנו אוהבים חינוך. כולנו מאמינים שחינוך הוא הדבר החשוב ביותר. אז למה יש לנו תחושה שהחינוך שלנו נראה לא משהו? וכיצד יתכן ששרי חינוך רבים לאורך השנים אינם מצליחים לייצר שינוי מהותי לטובה במערכת החינוך.

בואו נתחיל עם כמה עובדות. תקציב מערכת החינוך הוכפל ויותר מכך בתוך כ-15 שנה. שינוי דרמטי שלא התרחש ברוב התקציבים הציבוריים האחרים בישראל. התוצאות של מערכת החינוך בכל חתך – מבחנים בינלאומיים, גיוס לצה"ל או בכל מדד אחר, דורכות במקום ולעיתים אף הלכו לאחור. בנוסף לכך, הפערים הלימודיים בתוך מערכת החינוך הולכים ומחמירים והם מהגבוהים במדינות המערב. הנתונים מצטרפים לתחושות כי אנו עושים משהו לא נכון בניהול מערכת החינוך שלנו.
 
בראשות משרד החינוך עמדו בשנה האחרונה שתי נשות חינוך מקצועיות ובעלות רזומה מרשים. שתי הרפורמות העיקריות שהספיק המשרד להגשים – הכנסת הגיל הרך למערכת החינוך ושינוי בחינות הבגרות הינן חשובות ודרושות ביותר. בנוסף הספיקו השרה והמנכ"לית לאייש מספר תפקידים משמעותיים כולל בחירת מנהלת חדשה לאגף הערבי.

אני חושב שישנם שלושה נושאים שחייבים להיות הראשונים בסדר העדיפויות של הממשלה הבאה ואם לא יטופלו ילוו את מערכת החינוך בשנים הבאות. ראשית – מודל העסקת המורים, שהינו מיושן ובלתי יעיל. בלא כניסה מסיבית של חוזים אישיים, תמרוץ מורים מצליחים (בכל הגדרה שתהיה להצלחה) ואפשרות פיטורין של האחוז הגרוע ביותר מערכת החינוך לא תגיע לשום מקום. כל עוד יתוגמלו מורים כמעט אך ורק לפי ותק, נמשיך לראות קושי עצום באיוש בעלי תפקידים ובמציאת מנהלי בתי ספר ונתקשה למשוך ולשמר מורים איכותיים במערכת. הגרועים עם הקביעות לא יפוטרו. הנמרצים שיש להם אופציות במקומות אחרים יעזבו.
 
שנית – הגיע הזמן להציב בראש סדר העדיפויות החינוכי את בניית החוסן והאישיות וזאת גם על חשבון הלמידה וההתמקצעות. אני קורא לכך מודל הביטחון המשולש. עלינו לגדל בוגרות ובוגרים שהם בעלי ביטחון עצמי אמיתי, יכולות חברתיות מפותחות ואמונות משמעותיות במשהו שהוא מעבר לסיפוק צרכיהם האישי, והדבר חשוב יותר מחמש יחידות במתמטיקה או אפילו מלימוד היסטוריה. הללו חשובים ואיני מזלזל בהם אבל בגרות אפשר להשלים. בלי בניית האישיות של הילד, שנפגעה ועורערה עוד יותר בשנות הקורונה, אין לאן להתקדם.

ושלישית ובקשר ישיר לשני הראשונים, הגיע הזמן לסגור את הפערים הבלתי נסבלים בישראל תוך מיקוד בשני מישורים. הראשון, הטמעת וחיבור החינוך המיוחד אל תוך החינוך הרגיל, כך שימוזגו ויהפכו לאחד על פי מודל החינוך המכיל, והשני למקד את המשאבים ותשומת הלב בפריפריה הגיאו חברתית, בחינוך החרדי ובחינוך הערבי. הפערים הללו הם הסכנה החברתית הגדולה ביותר על קיום המדינה.
 
הדרך לכל אלו ארוכה אך ישנה טכניקה ניהולית אחת שהיא המפתח לשלושת הנושאים. לשחרר. מערכת החינוך חייבת לשחרר את לפיתת החנק שלה בבתי הספר וגנים. יש לאפשר תחרות הוגנת, יזמות וחדשנות שצומחות מהשטח, לתת לרשויות חזקות לנהל את החינוך שלהם עם רשתות החינוך ולדחוף למעלה את הרשויות החלשות בישראל. חייבים לתת מקום של שותפות מכבדת להורים ולהשקיע דיפרנציאלית באלו שזקוקים יותר, בדגש על פנימיות הרווחה והחינוך.

כל הדברים הללו אינם מתכון של קסם. הם שינוי פרדיגמה שדורש עבודה שיטתית, מקצועית, ארוכת שנים אך ממוקדת וברורה. השינוי אפשרי. הגיע הזמן להניע אותו קדימה.

עוד ב-

יפה בן דוד מפריעה למהפכת החינוך ההכרחית

לכתבה המלאה

הכותב הוא ח"כ מטעם מפלגת יש עתיד