אין ספק שהמעבר של בשאר אסד ומשפחתו למוסקבה הרחיק מאיתנו פושע מלחמה אכזר שעדיף לאזורנו בלעדיו. ההיכרות המאוד קצרה ושטחית עם המורדים שיורשים אותו בסוריה, מסמנת על הזדמנויות שלא העזנו אפילו לדמיין. עם זאת, באמצעות הפעילות האינטנסיבית של צה"ל כנגד צבא אסד בימים אלה, השמדנו את אותו הצבא שהיה אמור לשרת את יורשיו בשלטון והותרנו כ-20 מיליון סורים חסרי הגנה. אין היום מדינה במזרח התיכון שיכולה להפקיר את גורל תושביה לטלטלות שעוד נכונו לאזורנו. הממשל הסורי החדש יצטרך לשמור על אזרחי המדינה ועל גבולותיה – ואין לו כיום כל יכול לעשות כן.

המועמדות הטבעיות למלא את הוואקום שהותירו רוסיה ואיראן, הן טורקיה (על צבאה) וקטאר (על ממונה). רג'פ טאיפ ארדואן הוא כמובן שנוא נפשנו. אם להשתמש בלשון משרד החוץ הישראלי (כלפי אירלנד השבוע), ארדואן "חצה כבר את כל הקווים האדומים" – הוא אירח בעבר (וכנראה עדיין מארח) מנהיגי חמאס בכירים, קרא לנו פעמים רבות "מדינת טרור", מרבה להשתמש במונח "ג'נוסייד" כדי לתאר את הפעילות הישראלית בעזה, הצטרף לתביעה הדרום אפריקנית נגדנו בהאג ומה לא? אפילו את היטלר הוא הזכיר לא אחת בכפיפה אחת עם מנהיגים ישראלים.

והנה מסתמן כי אותו ארדואן צפוי בקרוב לרדת דרומה עם צבאו, בתיאום עם הקטארים שותפיו. בתחילת הדרך הוא יפעל כדי לנקות עד כמה שיוכל את צפון סוריה מכורדים. דרומה משם הוא יעשה את דרכו (רק בהזמנת המורדים), תוך נפנופי ברכה אוהדים מצד נאט"ו (בו טורקיה חברה), האיחוד האירופי, וכנראה גם הנשיא הנכנס של ארצות הברית.

הרוח הגבית הזו לא תהיה מקרית. מדינות המערב מעריכות שאם ארדואן וצבאו לא יכנסו לסוריה הן תצטרכנה לעשות זאת – עם מגפים מערביות לא אהודות באזור, ובכספי משלמי המיסים שלהם. הן גם מבינות שהתייצבות סוריה תחת המטרייה הטורקית תחזיר אליה מיליוני הפליטים שברחו מאסד.

עד כאן מעטים הנעלמים. כעת עולה הסוגייה כיצד תגיב ישראל, והיא מתחילה בשאלה אצל מי ייפול "התיק הטורקי"? אצל מערכת הביטחון רוויות החרדות או אצל הדיפלומטיה הישראלית, המכירה את טורקיה היטב מאז קום המדינה ואשר חוותה גם תקופות זוהר ביחסים עם אנקרה.

האם יהיה זה הרמטכ"ל שיראה בכל גדוד טנקים טורקיים (שאנחנו, אגב, עזרנו לפתח) סכנה לביטחון ישראל, או שתהיה זו הדיפלומטיה הישראלית שחוותה יחסים מתמשכים עם טורקיה מתחילת 1949? מצב העניינים הקיים מחייב דיון ביטחוני-מדיני מאוזן הבוחן את הסיכויים לצד הסיכונים.

בכל מקרה, אני פסימי. אין בדרך כלל דיון מאוזן כזה בקבלת ההחלטות הישראלית. ישראל לא תראה בהקפת הצבא הטורקי את דמשק מהלך של המדינה הטורקית, אלא מהלך של ארדואן. הפחדים הביטחוניים הישראלים (אשר קיבלו חיזוק ב-7 באוקטובר) לא יעומתו מול מכלול ההזדמנויות המדיניות הכרוכות בהידברות עכשווית עם הטורקים. יש להניח כי המנהיגות הישראלית לא תסכים לתת לארדואן "פרס" על התנהגותו המתמשכת כלפינו, גם אם באופק הזדמנויות חסרות תקדים.  

והתוצאה? לא תהיה הידברות. טורקיה תאושש את הריבונות הסורית ותדרוש, יחד עם העם הסורי, את צאתנו מכל שטח סורי ריבוני. עד מהרה אנו עתידים למצוא את עצמנו יורים על צבא טורקי וסובלים מנחת זרועם של טייסים טורקים, שאימננו במו ידינו עד לפני כעשרים שנה... הלוואי ואני טועה.

עוד ב-

נתניהו וכץ בחרמון הסורי: "נשאר ככל שיידרש"

לכתבה המלאה

*הכותב, אלון ליאל, הוא חוקר יחסים בינלאומיים ודיפלומט ישראלי. בין היתר כיהן כמנכ"ל משרד הכלכלה והתכנון  וכמנכ"ל משרד החוץ, ושימש כממונה על היחסים בשגרירות ישראל בטורקיה וכשגריר בדרום אפריקה. ליאל הוא מחבר הספרים "דמו אסלאם ו"וכיתתו" בהוצאת הקיבוץ המאוחד.