תקשורת ומדיה

כולנו זקוקים לחוסן: איך יוצאים מהשבר של ה-7 באוקטובר?

מול אויב אכזרי, כל הבעת כאב מתורגמת לחולשה. שורש הפתרון טמון בחיזוק הזהות היהודית והציונית שלנו. מתוך חזרה לסיפור הלאומי נוכל לצמוח יחד, הדור הבא שואב את כוחו מהקשר המשפחתי והקהילתי הרחב. הדרך חייבת לעבור במערכת החינוך, רק כך נוכל לחזק את רשת הביטחון

ענת כנפו | 20/11/2023 12:00

ענת כנפו (צילום מוקי שוורץ, shutterstock)

חוסן זו מילה גדולה למשהו שכולם שואפים לייצר, להעניק ולבסס בבית, במקום העבודה ובמדינה בכלל. בוועדת הבריאות בכנסת נדונה כעת תוכנית החוסן הלאומית. כמי שעוסקת בקידום החינוך בישראל, ראיתי חשיבות גדולה להשתתף בדיון, כיוון שאני מוטרדת היום בשאלה כיצד משקמים את החוסן של העם שלנו ואיך יוצאים מהשבר של ה-7 באוקטובר לצמיחה.

בדיון ישבו חברי כנסת, עובדים סוציאליים ואנשי מקצוע, דבר חשוב ומתבקש כאשר מתדיינים על סוגיית חוסן נפשי. אולם לצד כל הגורמים המקצועיים ומקבלי ההחלטות הרלוונטיים ישבו משפחות החטופים. המשפחות היקרות האהובות, כל אחת עם הסיפורים, התמונות, התיאורים הקשים, והכאב האימתני והקשה שהם מביאים עמם. נשאלת השאלה, מדוע לדיון הזה היה חשוב דווקא להטריח אותם?

"אל תתנו לדור שלם לגדול כאן לפוסט טראומה"
אתמול התקיים בכנסת דיון על התוכנית הלאומית לחוסן ובריאות נפשית. בדיון נכחו נציגים מבין מי שנפשם נפצעה בשבת השחורה, והם הטיחו בחברי הכנסת את המציאות המעוותת שהם חיים בה:
"המשפחה שלי שבורה. הילד שלי, בן 3, עדיין לא ראה פסיכולוג ילדים. איפה… pic.twitter.com/ghTTvCLHlX
— פורום ארלוזורוב (@arlozforum) November 14, 2023

בל נטעה, ליבי עם משפחות החטופים ועם כל מי שחווה טראומה בימים מורכבים אלה. הדאגה לחטופים, וההזדהות עם בני משפחותיהם ומכריהם לא משות מהתודעה של כולנו. כל יום, כל היום. לצד זאת, כאשר סוף סוף דנים בבית הנבחרים שלנו, בתוכנית חוסן לאומית, צריכות לעמוד לנגד עיננו משמעויות עמוקות ורחבות הרבה יותר, הן במישור הפרטי והן במישור הציבורי הכללי שלנו כעם.

אולם החוסן הלאומי עשוי להיות רלוונטי גם לגורל החטופים עצמם. למדנו שמול אויב אכזרי כל הבעת כאב מתורגמת לחולשה ובכך מעלה את מחיר החטופים ומרחיקה את החזרתם. תחושת חוסן שתתבטא כלפי חוץ תבהיר לאויבינו שהחטופים שבידיהם אינם נכס שמחירו רק מאמיר אלא הם מהווים נטל עבורם שמוטב עבורם להחזיר בהקדם.

לעניות דעתי, שורש הפתרון לחוסן לאומי טמון בחיזוק הזהות הלאומית שלנו, וביסוס הקשר עם אתוס העוצמה היהודית והציונית שלנו. הדור שואב את כוחו מהקשר והסיפור המשפחתי הקהילתי הרחב שלו. זהות וסיפורים משפחתיים מעצימי חוסן הוגדרו כ-"oscillating narrative", ואף על פי שאלו היו לעיתים רצופי תהפוכות ואתגרים, הם היו ממוקדים בכוחות הייחודיים של בני המשפחה השונים אשר אפשרו להם לצלוח זאת.

כשיש אתוס לאומי, כשיש מורשת להישען עליה, קיימת תמונה ברורה מאין באת ולאן אתה הולך. אז, כפי שכתב ויקטור פרנקל, מי שיש לו למה לחיות למענו יוכל לשאת כל איך. זה חוסן.

מדוע לדיון כה רגיש, הטריחו להביא את נציגי החטופים? מסיבת עיתונאים של משפחות הישראלים בשבי החמאס (צילום: מרים אלסטר/ פלאש 90)

גם בעולם חילוני ונאור, מקומה של המסורת חיוני וחשוב
לאחרונה יצא לשמוע את שחר צדוק, חוקר מאוניברסיטת בר אילן שעיקר עבודתו עוסקת בהשוואת מחקרים בינלאומיים בנושא זהות דת וחוסן. צדוק מצביע על הקשר הכה עמוק בין הזהות המורשתית לבין הזהות המסורתית. צדוק מוצא כי קידום הרווחה הנפשית של האדם הינה זהות שמייצרת תחושת התעלות, שמחה, שלווה פנימית ותחושת שייכות, דבר המעניק מענה חשוב ביותר לתחושת החרדה והטראומה שרבים סובלים ממנה, נוכח התקופה האחרונה.

כמו כן, הזהות והמסורת היא חלק מרכזי בעולמם של בני האדם, אף שאנו חיים בעולם מודרני חילוני ונאור. לפיכך, בעיני היה ראוי לתת לפן הזה מקום גם בתוכנית הלאומית של משרד הבריאות. יתרה מכך, יש לתת לכך ביטוי בכל תוכנית העוסקת בחוסן לאומי. לא רק שזה היה חסר בתוכנית שהוצגה אתמול בוועדת הכנסת, האווירה שהיתה בחדר הישיבות, התמקדה בכאב ולא בצמיחה ממנו ובגבורה שהיתה לצידו.

בשנים האחרונות ישנה מגמה בבתי הספר החותרת לצמצום לימודי היסטוריה, מורשת ותנ"ך, שהתוצאה שלה היא ניתוק רשת הביטחון של הזהות וערעור החוסן הנובע ממנה. אין ספק כי המושג הרווח של "מדינת כל אזרחיה", מוצא ביטויים מרכזיים יותר במערכת הלימודים של הילדים והנוער, ובימים אלה אינו תורם לחיזוק הזהות ואף מחליש אותה.

גישה של רב-תרבותיות איננה צריכה לבוא במחיר פגיעה בזהות היהודית. שכן, מדינה שרוצה לבנות תוכנית חוסן לאומית - חייבת להיות משולבת בחיזוק האתוס והמורשת, הסיפור הלאומי וההיסטורי. אני קוראת לשר החינוך להרים את הכפפה, ולצאת בתוכנית של חיזוק הזהות הציונית והיהודית כחלק ממערך כולל לחיזוק החוסן הלאומי.