פאולה רוזנברג מסבירה בטורה בישראל היום, ממש רגע לפני יום הכיפורים על כל מה שצריך לדעת על התנצלות, שעבורה היא אמנם דרך להכיר בכאב שאולי נגרם על ידה למישהו, בכוונה או לא בכוונה, וההכרה חשובה ועוזרת ליצור יחסים קרובים יותר, אבל האם התנצלות מחייבת גם תחושת חרטה?

היא כתבה: "ומה קורה כשאנחנו לא מאמינים בהתנצלות - האם עדיין כדאי להתנצל, "למען" הצד השני, גם אם היינו פועלים שוב בדיוק באותו אופן? האם התנצלות שמטרתה לשמור על אינטרס היא לגיטימית? והאם התנצלות שהיא רק מתן תוקף לרגשות הנפגע היא בעצם מניפולציה?".

עוד המשיכה: "לפעמים התנצלות יכולה לבוא על חשבון הערך העצמי או השלווה הנפשית של הצד המבקש סליחה - שנדרש להתנצל שלא מיוזמתו - שכן אם מישהו דורש ממני להתנצל, זה יכול להעיד על דינמיקה רעילה בינינו. בשנות הנעורים היתה לי חברה שדרשה ממני באופן תדיר להתנצל בפניה על עניינים טריוויאליים, למשל על כך שהלכתי לשירותים באמצע מסיבה ולא ביררתי אם היא רוצה להצטרף, או שנסעתי לים עם חברה אחרת ולא הצעתי גם לה לבוא. בהתחלה התנצלתי כדי לא לעשות עניין, למרות שלא הרגשתי שיש לי באמת על מה לבקש את סליחתה, אבל גיליתי שככל שהתנצלתי יותר כך גם הבקשות הפכו לתדירות יותר".

עוד ב-

פאולה רוזנברג זועמת: "איום ילדותי ואגואיסטי, כולנו משלמים מחיר"

לכתבה המלאה

לסיום שיתפה: "אחד הדברים המעודדים שלמדתי בתהליך שלי לסלוח לעצמי ולאנשים אחרים שפגעו בי, הוא להבין שסליחה היא תהליך ולא אירוע רגעי, שאם אני עדיין לא מרגישה שאני סולחת למישהו זה בסדר לקחת את הזמן, לסלוח בקצב שלי. מותר שיהיו התנהגויות או אירועים שלא נצליח למחול עליהם, שכן זה מעיד על כך שיש לנו גבולות פנימיים בריאים, שאנחנו יודעים לפעמים לתעדף את עצמנו על פני הקשר עם אדם כלשהו, אפילו בן משפחה. בהזדמנות זו אני לא רוצה לבקש סליחה כללית מכל מי שפגעתי בו, כי סליחה אמיתית היא ספציפית, לא פומבית. כזו שמפרטת בדיוק את ההתנהגות שעליה אני מבקשת סליחה".