אי אפשר היה שלא לבכות. על הספה בבית, רגע לפני שקמתי לצאת להפגין למען מדינת ישראל, להיאבק על הדמוקרטיה ולהיאבק על השבת החטופות והחטופים - איפה משפט כזה הגיוני בכלל?

ואז שמעתי את הקול של עופר חדד מהטלוויזיה אומר שהותר לפרסום סרטון של חטוף משבי חמאס, מתן צנגאוקר. קמתי מיד, כאילו מישהו דקר אותי בסכין, אבל אולי זה מה שהרגשתי. דקירה שלא ברור אם היא מחייה או הורגת. מתן חי! ישבתי מול הטלוויזיה וזלגו לי דמעות. ואז קמתי, יצאתי מהבית והרגשתי טעונה באנרגיה של מאבק, אנרגיה של חיים.
השבוע, עינב הלביאה, זכתה בתואר אחת ממאה הנשים המשפיעות בעולם של ה - BBC לשנת 2024.

כלנית שרון מובילת החזית הוורודה. צילום איילת אדר

מי שיצא לו לפגוש אותה אפילו פעם אחת בטח יודע שהיא הייתה מוותרת על התואר הזה ועל עוד הרבה מאוד דברים אחרים כדי לראות את מתן שלה בבית. וזה הכוח שלה. היא לא המרכז, המאבק שלה להשיב את מתן שלה הביתה הוא חייתי, הישרדותי, הוא מובן לה מאליו. 

נדמה שהיחידים שלא מבינים את הכוח של האישה הזאת הם שרי הממשלה ומכונת הרעל המשומנת שפועלת רבות בלהשמיץ אותה:

״בגללך החטופים עוד לא חזרו״ אמר שי גולדשטיין, 

״עינב צנגאוקר תפסיקי לשקר, אף אחד לא מקים התנחלויות על הראש של החטופים או בכלל… אחרי זה תתפלאי למה בימין לא מאמינים לך״ זעק שמעון ריקלין על גבי הטוויטר 
ועוד ועוד השמצות בוטות יותר ופחות. 

אשת הברזל הזו לא מפחדת וממשיכה לעשות את הדבר הראוי היחיד- להילחם על חיי בנה ועל החיים של עוד 99 חטופות וחטופים ובעצם על פניה של המדינה. הם לא מבינים שם למעלה שכשהיא אומרת שתרדוף אותם כל חייהם היא מתכוונת לזה, הם לא פגשו אותה אחד על אחת, הם לא הסתכלו לה בלבן של העיניים וראו כמה אהבת אם יש בה, כמה נחישות, אומץ, חוזקה, עוצמה יש באישה כל כך קטנה, שלפעמים אני מפחדת שלא תצליח לסיים את היום.

עינב קראה לסרטון שפורסם ״אות חיים״ וזה בדיוק מה שזה, אות חיים מהבן שלה, מאזרח ישראלי שנמצא בשבי כבר מעל 430  ימים והוא כבר קצת הבן של כל מי שנאבק איתה את המאבק הזה.

אחרי הפגנת הדמוקרטיה בשבת הגענו לרחבת בגין, נאמו בין השאר אילנה גריצווסקי בת זוגתו של מתן ששבה אחרי 52 ימים, וכמובן עינב. 

הדבר הראשון שעינב אמרה הוא ״מתן שלי חי״ ואף עין לא נשארה יבשה. 

במשפט קצר אחד, היא הצליחה לטעון את המאבק של כל מי שעמד שם בתקווה לא יתוארת, בתמונת הניצחון אליה כולנו שואפות ושואפים. באוויר לנשימה שמהול בבכי חונק, רק כדי להגיע לרגע שבו נראה את אחינו ואחיותינו שבים הביתה. מחבקים את משפחותים ומתחילים בשיקום הארוך שלהם. 

הם, וגם אנחנו.
אולי אז נצליח לחזור לנשום 
ולהתחיל לתקן.

עוד ב-

שלטון הצללים - המכשול בדרך לניצחון

לכתבה המלאה

הכותבת: כלנית שרון, ממובילות החזית הוורודה