בעוד חמישים שנה וקצת, אחרי שכל הפרוטוקולים החשאיים של המגיפה ייחשפו, היסטוריונים וסוציולוגים יסמנו את שר הבריאות, ניצן הורוביץ, כדמות טראגית של ממש: שוחר זכויות האדם, מטיף לשוויון בין מרכז לפריפריה, דמוקרט אמיתי ואיש עם השקפת עולם מלאת חמלה וסוציאליזם רך - היה לשר שבעת כהונתו, הציבור איבד חלק גדול מן האמון שעוד היה לו במערכת הבריאות. 

"כשאין אלים, פוליטיקה היא הגורל", כתב מבקר התרבות האמריקני אירוינג האו. כלומר, שוכני האולימפוס לא מתעללים בהורוביץ כי מתחשק להם, כדרכם במשחקיהם עם בני האדם.  מפלצת הספגטי המעופפת לא נוגעת בו לרעה;  גם ה' צבאות לא מפליא להכותו בחרון אף. הפוליטיקה הישראלית, ושלל החלטות מוטעות שלו, הן שאחראיות למצבנו - ולמצבו. 

גילוי נאות: לפני שנהיה שר, יכולתי לקרוא לו בשמו הפרטי ולהוסיף, כמקובל אצלי, "כפרה". אני מכירה אותו, מקצועית, מאז 1985. הוא היה בעת ההיא עורך חדשות חוץ. אני הייתי הדוברת (בהתנדבות) של "אמנסטי אינטרנשיונל", הסניף הישראלי. ככזו, הוטל עלי לתרגם ולהפיץ ברבים את דו"חות הארגון העוסק בזכויות אדם מאז 1961. זה לא היה קל. כאז כן עתה, עיתונאים התרחקו מדו"חות אמנסטי כמו מאש. הורוביץ היה הראשון שנתן להם מקום של כבוד בתקשורת, מתוך אמונה אותה אנו חולקים עד היום; שכולנו נולדנו בצלם אלוהים, שכל האזרחים בדמוקרטיה זכאים לדעת בשקיפות מלאה מה השלטון עושה ומדוע, ושאחריותו המיניסטריאלית של שר איננה מונח אמורפי אלא חובה קדושה, וכלפי כל אזרח ואזרח בפני עצמו. בראשית ימי הקורונה וגם לאחר מכן, מצאתי אוזן קשבת אצלו לענין זכויותיהם של ילדים ומבוגרים עם מוגבלויות מורכבות והחרגתם מחובת המסיכות.  

קשה, קשה נורא לעבור מפוזיציה של אופוזיציונר נצחי למשרת שר. אבל זו בדיוק היתה הבחירה שלו. להיות שר הבריאות החולש על תקציבי עתק ציבוריים ואחראי להחלטות הרות גורל, גם עבור אנשים שבחר להתעלם מהם. 

אינני יודעת מדוע בחר שלא להידבר עם רופאים, חוקרים ומדענים בכירים שהטילו ספק גדול בצורך בחיסון של פייזר לכלל האוכלוסיה.  אינני יודעת מדוע, במסווה של דאגה מתמדת לבריאות הציבור בכללותו, לא זעק כשאחרים בממשלה רטנו שכפייה עקיפה של חיסונים באמצעות תו ירוק היא פגיעה ברורה בזכויות האדם והאזרח: בדמוקרטיות אמיתיות לא נוהגים כך. אמת, בדמוקרטיות כאלה, במיוחד במדינות סקנדינביה ובניו זילנד, סולידריות חברתית מסייעת ליצירת מאמץ לאומי לבלום את המגיפה. אצלנו, אפשר רק לחלום על סולידריות בין לאומים ומגזרים: וגר חרדי מבני ברק עם מוסלמית מטובא זנגריה? רק במחלקות קורונה, אולי מפני שלא התחסנו, אולי מפני שאין להם שמץ של אמון במערכת. 

הורוביץ אינו אחראי להיסטוריה של אי האמון. הרעבה שיטתית של שירותי הבריאות והרווחה התרחשה בתקופת מלוכתו של בנימין נתניהו. הפערים בין המרכז לפריפריה בנגישות לשירותים רפואיים ואפילו בתוחלת החיים,  הלכו והעמיקו. בהלת הקורונה חצתה את האנשים בכל השסעים החברתיים בישראל לשני מחנות, המתחסנים והמתנגדים. כל אלה היו ידועים יפה להורוביץ, כמו גם השיטה הקואליציונית המטומטמת שבה איש שאינו רופא והבנתו בנושאי בריאות וניהול מערכות ציבוריות ענקיות אינו עולה על הבנת האינסטלטור שעבד אתמול בביתי, בוחר להיות שר בריאות. האינסטלטור, צדיק ונבון,  הסביר לי בדיוק  כיצד הממשלה סתומה כמו הכיור שלי, והיכן תקוע מנגנון קבלת ההחלטות. 

ועם זאת, עם כל הכשלים שירש, הורוביץ לבדו אחראי לכמה חדשים. 

עשרות אלפי תגובות זועמות קיבל משרד הבריאות לפוסט בו הובע זלזול עמוק בתופעות הלוואי של החיסון השני. המשרד לא עמד מול הגל הזה, ופשוט מחק בסיטונות תגובות של אזרחים. ככה יוצרים שקיפות בדמוקרטיה? 

החמלה הטבועה בהשקפת העולם של הורוביץ לא הגיעה עדי הנכים ובעלי המוגבלויות בישראל, פלח אוכלוסיה שמונה כחצי מיליון בני אדם. חששם מפני החיסונים מוצדק עוד יותר משל הציבור בכללותו, אבל כולם - ואני בכלל זה, נכה בכסא גלגלים - לא זכו למענה מוסמך לדאגותיהם, לא בקופות החולים ולא במשרד הבריאות. רק במקרה שמעתי רופא מטעם המשרד בתוכניתה של קרן נויבך מאשר כי אכן, מחלות אוטואימוניות כמו שלי יכולות בהחלט להתפרץ ולחרב את החיים לגמרי אחרי החיסון השני. אלפים רבים בישראל לוקים במחלות כאלה, מפסוריאזיס ועד טרשת נפוצה. אף אחד במשרד הבריאות לא ספר אותנו. 

ובאשר לשוויון ולפריפריה: הצהרות לחוד ומעשים - להיפך. בלחץ מנהלי בתי חולים וראשי רשויות, משרד האוצר הקצה תקצוב מיוחד למי שעומד בחזית המלחמה במגפה. שר האוצר, שועל פוליטי ותיק ומנוסה מהורוביץ, השאיר את החלוקה הפנימית למשרד הבריאות. ומה עשה הורוביץ? דרש מבית החולים הכי צפוני בפריפריה, הגליל - נהריה, לקצץ ארבעים מיליון שקל מתקציבו. 

לבדו ובלי גיבוי תקשורתי נאות, בלי זעם ציבורי של 600000 מטופלים, יהודים וערבים, נוצרים ומוסלמים ודרוזים ויוצאי ברית המועצות ויוצאי אתיופיה, רובם משכבות סוציו אקונומיות מוחלשות ממילא, עומד פרופסור מסעד ברהום וזועק: אין לי מכשיר אקמו. 

600000 אנשים מופקרים לגורלם, ולאף אחד לא אכפת: 18 שעות נדרשו לבית החולים ביום הכיפורים כדי להעביר חולה למוסד אחר, בו במקרה היה מכשיר פנוי. כל חירחור של החולה הזה, באחריותו של שר בריאות ששכח מהי אחריות. 

לנהריה נחוץ גם מכשיר pet scan, כדי שהדמיה של מחלות ליושבי הצפון תשווה ברמתה לזו של תושבי תל אביב. ברהום וצוותו אינם יכולים למשוך תיירות מרפא, לקיים שירותי רפואה פרטיים או לאסוף תרומות כמו בתי חולים במרכז, ששועים ועשירי תבל שמחים לפתוח להם את הכיס תמורת שלט ענק על מגדל אישפוז (ע"ש טד אריסון, באיכילוב) או מרכז בריאות הלב (ע"ש סמי עופר, כנ"ל). פרופסור ברהום וצוותו מתחננים בפני משרד הבריאות, אבל זה לא שומע. 

הקולות השונים והסותרים שנשמעים ממשרד הבריאות, העדר התיאום עם שרים שחפצים דווקא בטובתו, ההתבצרות בעמדות מאד לא הגיוניות כמו זו שהשמיע עד כה במאבק המוצדק של המתמחים - כל אלה מעוררים שאלות קשות על מידת ההתאמה של הורוביץ לתפקידו.

פועלו עד כה גם לא מעורר אמון מיוחד וחדש במפלגתו, מרצ. התמיהות, גם של שוחריו באופן אישי - מעולם לא הצבעתי למרצ, כך שאין לחשוד בי באכזבה ממפלגה זאת דווקא - הולכות ומתרבות. בגיל 63, בשבתי כאזרחית ותיקה חדשה,  אינני נאיבית עד כדי מחשבה שהתהיות  שהועלו כאן יזכו להתייחסות כלשהי.  אני כבר לא אזכה לראות את חשיפת הפרוטוקולים, וכל מה שנותר הוא לשאול, כפי שיכולתי לשאול אותו עד לפני חודשים מספר, לפני שהיה  שר -  רבאק, ניצן, איך התקלקלת ככה?