חובה קדושה של מדינת ישראל כלפי שורדי השואה היא להעניק להם את כל מה שהם זקוקים לו כדי לחיות את שארית חייהם בנעימים, כחלק מריפוי הגוף והנפש על כל הזוועות שעברו. בשנת 2007 אף חוקק חוק מיוחד – "חוק הטבות לניצול השואה" – ובו פירוט של הערבות ההדדית שלנו עמם, הסולידריות, והרצון לעשות את מה שאנו יכולים כדי להיטיב עימם. מאז נעשו שינויים מגוונים בחוק, ואף שהמצב עדיין רחוק מלהיות ראוי ומתוקן – יש בו הרבה מאוד צדדים טובים.

ההטבות הכספיות ושאר התנאים שהמדינה יכולה להעמיד לרשותם אינם באים במקום מפגש שבין בני אדם לבני אדם. לא המדינה מסוגלת למלא את החובה הזו – אלא הקהילה הסובבת אותם. על רקע הקורונה ואירועים נוספים למדנו היטב את המחיר הכבד של הבדידות, של חרדות וחששות, ושל הצורך בדיבור, בהקשבה, בתשומת לב, ברגישות ובאנושיות. חצי השנה האחרונה לא היטיבה עם תחושות אלה.
 

עוד ב-

הטבות מס במיליוני שקלים: רשות המיסים במהלך עבור ניצולי שואה

לכתבה המלאה

אירועי שמחת תורה דמו מאוד לפוגרום, ומעשיהם של הפושעים דמו מאוד למעשיהם של הנאצים ועוזריהם. התחושה העמוקה של "לעולם לא עוד", ושל היות מדינת ישראל מקלט בטוח נסדקה, וזיכרונות קשים חלחלו דרך סדקים אלה. אמנם, במעשה גבורה עילאיים ובסייעתא דשמייא אנו נמצאים במקום אחר, ואין בסיס רחב להשוואה בין טרבלינקה לעוטף עזה, אולם רעידת אדמה התחוללה, ונזקיה נמצאים עמנו. מציאות זו מחייבת אותנו להרחיב את מעגל הרגישות לנפגעי המלחמה האיומה שאנו מצויים בתוכה, וביחד עם החטופים והנפגעים, המשפחות השכולות והעקורים, להיות גם עם אלה שזכרונות העבר צפים מחדש בעולם.

ניצולי השואה הולכים מטבע הדברים אט אט לבית עולמם. גם כאן אנו צריכים להיות עמם, ולהקל עליהם את הפרידה מן העולם ככל שניתן. עד שלב מסוים בחיים – אנו מתייחסים לכל דקה ודקה כבעלת משמעות, ולא מרפים מניסיונות הריפוי. גם חייו של אדם זקן יקרים לנו מאוד, והרגישות לפיקוח הנפש מכוונת גם אליהם. בשלב מסוים נכון לעבור לטיפול פליאטיבי. עיקרו של טיפול זה הוא הצבת איכות החיים בראש סדר העדיפויות, וקבלת ההחלטות לאור עיקרון זה. חשוב להדגיש כי אין בטיפול הפליאטיבי וויתור על האדם. להפך, פעמים רבות הוא מיטיב את מצבו הרפואי של המטופלים. היסוד המהותי בטיפול זה הוא מיקוד תשומת לב במניעת כאב וסבל, במילוי רצונות אחרונים, בהבטחה כי לא ייעשו טיפולים מייסרים שאין להם תוחלת, ובלווי מנחם ועוטף.

ההלכה רגישה מאוד לשני הצדדים של המטבע. מחד גיסא, ישנו איסור מוחלט על קיצור אקטיבי של החיים, ועל אף שאין מקור מפורש לכך – ישנה חובה להתרפא כל עוד הדבר אפשרי. מאידך גיסא, פוסקי ההלכה בדורות האחרונים לימדו כי משעה שטוב מותו של אדם מחייו, כשייסוריו גוברים ורפואתו אינה אפשרית עוד – מותר לו לבקש את הפסקת הטיפול, ואם הוא אינו מסוגל להביע את רצונו – מותר לסובבים אותו להניח כי רצונו בהטבה ולא בכאב.

קשה מאוד לקבוע את קו הגבול בין שני השלבים, ועל כן כדאי מאוד להתייעץ עם העוסקים בנושא, אולם עצם הידיעה והשמירה על כבוד האדם ורצונו היא חלק בלתי נפרד מהמחויבות שיש לנו לכל אדם, ובעיקר לניצולי השואה שאינם מסוגלים עוד להביע את שאיפתם.

המשימה עוברת אט אט לדור השני והשלישי. העדויות החיות מגוף ראשון מפנות את מקומן לזיכרון בסלון של חיים בצל שורדי השואה, והכאב הגדול המועבר מדור לדור. היחס שלנו לניצולי השואה הוא בסיס עיקרי לאפשרות למילוי משימה זו.

הכותב הוא ראש מיזם "צהר עד מאה ועשרים" העוסק בייעוץ לחולים ומשפחות בהחלטות לקראת סוף החיים