יום כיפור, שנת 2020, נדמה כמרחק נגיעה בלבד משנת 2022 אך בפועל הייתה זו תקופה שונה לגמרי – תקופה של חשש, פחד, הרבה שאלות ללא תשובות, ובעיקר רצף של התבוננות פנימית. אותו יום כיפור לווה בין היתר גם בספר החדש של חנוך דאום, "החיים הם תקופה קשה", שנדמה כי היה הוא ההפוגה הקומית שכל אחד נזקק לה באותה עת.

והנה חלפו להן שנתיים ולפני כחודשיים חנוך דאום, לו תארים רבים וקו"ח מגוון במדיה ובתקשורת הישראלית, הוציא את ספר ההמשך (למרות שאין זה ברור מדוע כך מכנים אותו) בשם "החיים הם רק תקופה". בדומה לשאר ספריו של דאום, גם יצירה זו היא תוצר של הוצאה פרטית, אשר נמכרת באתרו בחנויות נבחרות בלבד.

על הכריכה דאום מכריז כי הוא עומד לשנות את חיינו, אך לא בהכרח לטובה. הדבר נשמע מבטיח ומסקרן ולמרות שהקורא יאמין כי חובת ההוכחה היא של הסופר – יתברר לו כי ההפך הוא הנכון וכנראה שהקורא עצמו הוא המבוגר האחראי בסיטואציה. קשה לתאר באופן כללי איזה חוויה יקבל הקורא בספרו החדש של דאום, היות ומדובר ברצף סיפורים, שברפרוף קל נדמים ככמעט ולא קשורים, וכל מה שדאום מבקש זה שנתמיד עמו לאורך הספר למרות הדיסוננס הניכר לעין.

עליי להודות כי ניגשתי לספר בסקפטיות רבה. לא הבנתי את הצורך של דאום בספר נוסף, או מהי ההתיימרות מצדו להכריז שהוא עומד לשנות את חיינו, היות ורבים אחרים וגדולים ממנו עשו זאת לפניו (או ניסו לפחות). יתרה מכך, כשקראתי את פרק ההקדמה הייתי בטוחה שאני צודקת לגמרי. פרק הפתיחה כתוב באופן מפוזר, מבולגן וללא קו אחיד, מה שהביא לתחילתו של כאב ראש - מעט מוקדם מדיי ביחס לעובדה שצום יום כיפור רק התחיל. בנוסף, המשפטים של דאום מאגדים משלב נמוך ומשלב גבוה – מה שגרם לי להאמין שאולי היו מיני אי הסכמות בינו ובין העורכים. לכן, למרות שהפרק היה קצר, הייתי חייבת לקחת הפסקה מהקריאה בתקווה שארצה לחזור ולהמשיך.

אבל, בקשתו של דאום אותתה לי כי אולי לא מדובר בבקשת שווא ואכן חזרתי לספר וגיליתי שאלו שימשיכו לפרק השני והלאה יגלו כמוני שאותו הקושי שהם חוו בפרק הפתיחה ילווה גם את פרקים הבאים, אך הוא ישנה את צורתו ויהפוך לבלתי נראה והסיבה לכך התבררה לי במהרה.

הדרך שבה דאום כותב, אותו המשלב המבלבל והפיזור הניכר בתוכן, הדרך שבה הוא קופץ מסיפור לסיפור ואז בחזרה לקו המקורי עמו החל, הם כולם מאגדים יחדיו את הדרך בה האדם הממוצע מבצע הליך מחשבתי בלתי מודע, בינו ובין עצמו, ובעיקר הדרך בה אנחנו לפעמים מספרים סיפור וחולקים רגעים עם המשפחה והחברים: אנו מתחילים לספר סיפור, נזכרים בדבר מה אחר שלטעמנו הוא קשור וממשיכים עמו ולאחר מכן חוזרים (לפעמים) לקו המקורי בביטחון מלא שכל העלילה הייתה הגיונית ומרתקת למדיי. לכן, במהרה קל להסתגל לקצב של דאום, היות וזה הקצב שלנו עצמנו וכך במהרה אנו גם שוכחים את דאום, את העובדה שזה הוא ש"מדבר" וזאת אולי אחת ההצלחות הכי גדולות שסופר יכול להוסיף לקורות החיים שלו.

ההסתגלות המהירה הזו מסייעת לנו גם בדבר נוסף והוא ההתמקדות בתוכן. כאמור, הספר הוא ספר ההמשך לספרו של דאום משנת 2020 אך במהותו הוא שונה לגמרי מקודמו אך עדיין חב לו את עצם קיומו. הספר הקודם היה קומי ואפשר לרבים להתחבר לדאום כסופר. הספר החדש אמנם מצחיק לעיתים ומעלה לעיתים חיוך של הבנה והזדהות (דוגמת הסיפור המשעשע על ההמתנה לנקניקיה בלחמנייה באצטדיון הכדורגל) אך זהותו אינה קומית כלל. בנוסף, בהתאם לכך שמדובר בספר סבוך ובעל שכבות מרובות ניתן רק להניח כי אולי לא היה מקבל את המעמד שהוא מקבל כעת, אילולא הספר הראשון היה כה מוצלח. לכן לטעמי הספר הראשון היה מעין נעל בדלתו של הקורא הישראלי עבור דאום, שאפשרה ל"בשורה" האמתית להיכנס מבלי מפריע.

"הבשורה" בספרו של דאום זו הישראליות שלו. כאמור, רבים אחרים שאת שמם אולי שמעתם, כמו רוברט ט. קיוסאקי ("אבא עשיר, אבא עני") ואחד אחר בשם טוני רובינס, או אדם נוסף שדיבר על איזה נזיר ופרארי, הבטיחו לקוראים ברחבי העולם שהם ישנו את חייהם, בין אם מדובר במינוף כלכלי, מינוף קריירה, דרך חשיבה ועוד. אך נשאלת השאלה, מי מהם היה ישראלי ודיבר ישירות ורק לקהל הישראלי? ובכן התשובה היא שכנראה רק חנוך דאום.

דאום עובר בין נושאים רבים, דוגמת הקרבה הפתלתלה שלו עם דת, החוויות שלו בתור איש תקשורת צעיר בארץ, השירות הצבאי בלבנון, החיבור שלו לצפון ולמשפחתו. בין כל קו עלילה כזה או אחר נשזרים לפתע סיפורים אחרים, כאלו שאולי לא קשורים בהכרח ואולי כאלו שנועדו להטמיע את המסר הקודם או להדגים אותו באופן מפתיע ומדויק להפליא. אך הדבר הייחודי בין כל אלו הם הרגעים המרגשים, שהיו כל כך לא צפויים - אך כה חשובים. למשל, קטעים רבים דאום סגר עם סיפוריהם של חיילים, שנפלו במערכות ישראל, שלשמם וסיפורם דאום התוודע בדרך מיוחדת. אדם שלא קרא את הספר ישאל: הכיצד זה מתחבר ואיך זה אמור לשנות את חיי? ובכן, זו היא דרכו המסתורית של חנוך דאום.
 
המסרים בספרי המנטורינג הקלאסיים הועברו בעיקר לקוראים בעלי ערך הסבלנות ואלו שיכלו להתמודד עם ספר הדרכה ולא רק עם ספר עלילתי - וכאן, דאום מביא את החידוש שלו. בדרכו המיוחדת דאום לוקח חלק ניכר מן המסרים הללו ומנגיש אותם לקהל הישראלי. הוא מדבר בשפה שרק אנחנו - אלו שגרים כאן בארץ, אלו שחוו מלחמות ואבדות, אלו שגרים בעיר, אלו שגרים בצפון או בדרום וגם אלו שעלו מן שמוטמעים בו מסרים עקרוניים הנוגעים למדינה, כמו אהבת הזולת והאחר, אהבת הארץ והאדמה, כיבוד אב ואם, לצד מסרים אישיים יותר, דוגמת תפיסה חיים קלילה, הסתכלות על התמונה הגדולה ונוספים – מסרים שברשימה פשוטה נראים כמייגעים וגנריים אך דרך הישראליות של דאום הם מקבלים גוף ותחושה ממשיים.

אלו שיבחינו במסרים אלו במהלך הקריאה, אלו שיאזינו באמת לרצף המחשבות של דאום ויזהו את עצמם ביניהם, הם אלו בעלי הכוח לשנות את חייהם. אלו שקלטו רק דבר או שניים, כבר הרוויחו יותר ממה שהיה ניתן לצפות. אלו שלא קלטו דבר אמנם הפסידו כ-80 שקלים אך גם לא את הקריאה החשובה ביותר בחייהם, היות וספרו של דאום, למרות הייחודיות הבלתי מעורערת שלו, עדיין אינו יצירת ספרות גאונית ומאוגדת היטב דיו על מנת שתיכנס לקנון הישראלי. יחד עם זאת, אין ספק שייתכן כי זו יצירה חסרת תקדים והשאלה היא מי עוד ישים לכך לב, ואם בכלל.

חנוך דאום | החיים הם רק תקופה | הוצאה עצמית 2022 |  ציון: 5.5

עוד ב-

חנוך דאום חוזר למסך: זו הסדרה החדשה שתעלה

לכתבה המלאה

שורה תחתונה: חנוך דאום פורץ דרך בכל הקשור לספרות המנטורינג בישראל. הספר אינו מצחיק כקודמו אלא מכוון עמוק יותר לנפשו של הקורא. לדאום יש עוד הרבה עבודה אך כדאי לתת לו צ'אנס.