במחזה "האבא שיכולתי להיות", שכתב איתי סגל וביים משה קפטן, ושמוצג ב"הבימה", יש הכול. דרמה סוחפת, עיסוק נוקב במשפחה, מוסר ואמון, ודמויות מורכבות שמתמודדות עם שאלות על זהות ושורשים. מה שמתחיל כמחזה להט"בי מתפתח במהרה לדרמה משפחתית מרובדת, הבוחנת את מושג התא המשפחתי ומפרקת אותו שכבה אחר שכבה דרך מסע לעברם של גיבוריו.

לפני הצפייה תהיתי אם מדובר בעוד מחזה להט"בי קלאסי, אך מהר מאוד הבנתי שסגל רקח במלאכת מחשבת סיפור משפחתי עמוק, השוזר בתוכו עיסוק בזוגיות, מוסר, אמון ושלמות המשפחה. אם במחזהו הקודם, "את שאהבה נפשי", שעסק ברצח הברנוער, הוא בחן סוגיות של הומופוביה והסתרה, הרי שכאן הוא מעמיק אל תוך הדינמיקה המשפחתית ומעביר את גיבוריו "טיפול שורש" רגשי מטלטל.

במרכז העלילה עומדים גידי (אבישי מרידור) ומולי (ישי בן משה), זוג גברים במשבר זוגיות חריף, המגדלים את בתם מיכאלה (דריה רוזן), שנולדה בתהליך פונדקאות בארה"ב. הם מעולם לא הסתירו ממנה את האופן שבו נולדה, ואף הבטיחו לה שתוכל לפגוש את תורמת הביצית שלה בעתיד. אלא שהתפנית מגיעה כשהם מגלים כי מיכאלה כבר יצרה קשר עם התורמת מאחורי גבם.

בלית ברירה, ובשיאו של המשבר, יוצאים השלושה למסע יחד עם נעמי (אורלי זילברשץ בנאי), אמו של גידי, לפגוש את התורמת. אלא שכשהם מגיעים ליעד, אירוע אפל הקשור לתורמת טורף את כל הקלפים ושולח כל אחד מהם למסע פנימי עם עצמו. נעמי, שמעבר להיותה סבתא, היא גם דמות אמהית תומכת, מתמודדת עם חשבון נפש אישי שמאלץ אותה לשוב אל עברה ואל יחסיה המורכבים עם בנה. גם מולי מוצא את עצמו ניצב מול השלכות מעשיו, בעוד מיכאלה נאלצת להתמודד עם שאלות קשות על זהותה ושורשיה.

לתוך הדרמה הזו נכנסים גם יובל סלייפר, בתפקיד מסתורי ומתריס, ואילנה קיויתי דאבנפורט, שמגלמת את אמה של תורמת הביצית. מבלי לחשוף יותר מדי, הדמות שלה מגלמת שילוב עוצמתי של כעס וחמלה, ומוסיפה רובד נוסף לעיסוק של המחזה באמהות ובמשמעותה.

המשחק במחזה מדויק ומרגש: אבישי מרידור מביא עומק ומשכנע כאב הנקרע בין בן זוגו למשפחתו, ישי בן משה מעורר אמפתיה כגבר שנאלץ לשלם על טעויות העבר, ודריה רוזן מרשימה במיוחד בתפקיד מיכאלה – דמות שנדרשת לנווט בין תמימות נעורים להבנה מורכבת של זהותה.

"האבא שיכולתי להיות" מצליח לאזן בין הנושאים הרבים שהוא נוגע בהם, מבלי להתפזר. אורכו – 90 דקות – הוא יתרון משמעותי, שכן הוא מאפשר לזקק את התמות המרכזיות בצורה חדה ומדויקת. זהו מחזה שיכול היה ליפול למלכודת של עודף עיסוק בנושאים מורכבים, אך נשאר נאמן לליבה הרגשית שלו ולסיפורו האישי של כל אחת מהדמויות.

עוד ב-

עדן חסון בהיכל מנורה: "פעם ראשונה שאני מרגיש 100% אני" | ביקורת הופעה

לכתבה המלאה

סגל וקפטן מצליחים להביא לבמה יצירה מרגשת, מעוררת מחשבה ועמוסה ברגש, שמזכירה לנו שמה שבאמת מעצב משפחה הוא לאו דווקא הקשרים הביולוגיים, אלא האהבה, הבחירות וההתמודדויות של אלה המרכיבים אותה.