"החור", אחת מיצירותיו האייקוניות של אוהד נהרין, עלתה לראשונה בשנת 2013 ומאז ממשיכה להתחדש ולהתאים עצמה לרוח הזמן. היצירה, שהוצגה שוב בשנת 2019 וכעת עולה מחדש, ממחישה את כוחו של נהרין לנסח מחדש פרספקטיבה אמנותית. כל מופע, מזוויות הצפייה השונות, נושא עמו מטען חברתי ופוליטי שמצליח לטלטל את הקהל ולהדהד את התקופה שבה הוא מתקיים.

כשצפיתי ב"החור" בפעם השנייה, גיליתי מחדש את קסמה הייחודי של היצירה. הבמה המעגלית, שעליה מתפרצים הרקדנים הגברים בעוד הרקדניות צופות מעל הקירות, יוצרת דינמיקה ייחודית שמתפתחת לאורך המופע. ברגעים מסוימים האווירה מזכירה מיליטריזם מאיים, וברגעים אחרים – מסע פראי בלב יערות, כשברקע מתנגנת מוזיקת טכנו עוצמתית שמתחלפת בקצב מדוד בהלימה למתח של הקהל.

צילום: בת שבע יח"צ

עוצמות רגש וחיבור אישי
"החור" מצליח לטשטש את תחושת הזמן והמקום, והאינטימיות בין הרקדנים לקהל מגיעה לשיאה. אפשר ממש לשמוע את נשימות הרקדנים ולחוות רגעים מצמיתים כמו המבט הישיר לעיני הצופים בשורות הראשונות. הסצנה שבה אחד הרקדנים משליך את אחת הרקדניות ותופס אותה באוויר מעוררת השתאות וגורמת לקהל להשתנק. כוחו של "החור" טמון גם ביכולתו להשתלב עם האקלים החברתי והפוליטי. ספירה בעברית ובערבית, או קטעים שמעוררים אסוציאציות עכשוויות, מעניקים רובד נוסף למופע. חברה שהגיעה איתי למופע, מבלי לדעת שהוצג קודם, תהתה אם חלקים ממנו מתייחסים לאירועי ה-7/10, מה שממחיש את העוצמה של "החור" כיצירה להיות מותאמת לרוח הזמן ורלוונטית.

צילום: בת שבע יח"צ

"החור" מציג גם את חברי הלהקה החדשים שהצטרפו מאנסמבל בת שבע לצד הוותיקים. יוני סיימון ואיגור פטשנצ'וק, מהפנים המוכרות של הלהקה, מפגינים עוצמה ומקצועיות בלתי מתפשרות. בין יוצאי הלהקה הבולטים אפשר למצוא את חני סירקיס, שהפכה לאייקון בעולם הדראג הנשי.

עוד ב-

הסרט "מלך האריות – מופאסה" לא מבייש את הפירמה של דיסני

לכתבה המלאה

"החור" הוא יצירה שממשיכה לטלטל, להדהים ולהיות רלוונטית. כל צפייה במופע היא מסע רגשי ופיזי כאחד, שמזכיר למה להקת בת שבע נחשבת לנכס תרבותי שאין לו תחליף. אם טרם צפיתם, אל תחמיצו את ההזדמנות.