הסרט "אנשים שאנחנו פוגשים בחופשה” מצליח בימים האחרונים להתברג גבוה בדירוגי הצפייה של נטפליקס ואף זוכה לביקורות סבירות, אך מאחורי ההצלחה הכמותית מסתתר סיפור רחב יותר: המשך הדעיכה של הקומדיה הרומנטית הקלאסית כפי שהכרנו אותה.

מדובר בז’אנר שבעשורים הקודמים עמד בלב התרבות הפופולרית, בעיקר בשנות ה־90 ותחילת שנות ה־2000. אז הוא ניתץ קופות, יצר כוכבי־על (כן, מג ראיין) ובעיקר הגדיר תקופה. כיום, רוב הסרטים מהסוג הזה כבר אינם מגיעים למסך הגדול, אלא מופנים ישירות לשירותי הסטרימינג – סימן ברור לכך שהשיא מאחוריהם.

כבר מהרגע הראשון הסרט נשען במלואו על נוסחה מוכרת: שני אנשים הפוכים באופיים, עבר רגשי לא ממומש, חברות שנמתחת על פני שנים ומתח רומנטי שנדחה שוב ושוב ומשמש כשאלת המפתח של העלילה. זו אותה תבנית שעבדה היטב בסרטים איקוניים מהעבר, אך כאן היא מוגשת כמעט ללא חידוש, עומק או אמירה עכשווית. השחקנים עצמם נעימים לצפייה ויש שם גם כמה כוכבים (יוצאי הלוטוס הלבן למשל), וכן התאמה לרוח הזמן, אך בסיום הצפייה נותרת תחושה מוכרת מדי: עוד מוצר נטפליקסי שעוצב בקפידה עבור האלגוריתם – ולא הרבה מעבר לכך.

העלילה עוקבת אחר פופי, דמות חופשית והרפתקנית, ואלכס – ההפך המוחלט: מסודר, מחושב ותלוי בלוחות זמנים. השניים נפגשים בקולג’, כשנסיעה אקראית הופכת לרגע מכונן, ומאז הם מקיימים מסורת קבועה: פעם בשנה הם יוצאים יחד לחופשה במקום אחר בעולם, בלי קשר למקום מגוריהם או למצב הזוגי שלהם באותה תקופה. הקשר ביניהם מתפתח לאורך השנים, אך נשאר תקוע בין חברות לא ממומשת לרומנטיקה שמעוכבת שוב ושוב.

עוד ב-

"עוזרת הבית” - סרט חדש | ביקורת סרטים

לכתבה המלאה

בסופו של דבר, זהו סרט נעים לצפייה ותו לא – אך כזה שממחיש היטב את מצבו העגום של הז’אנר בשנת 2026: נוסחתי, מעגלי ובעיקר נטול הניצוץ שפעם הפך אותו לבלתי נשכח.