הציבור צדק. סבבי הבחירות החוזרים ונשנים מוכיחים שאין בנמצא ולו דמות אחת בגלריית המועמדים המסוגלת לשבור את קירות הקיבעון המחנאי ולעשות את הנכון עבור מדינות ישראל ואזרחי ישראל. מרוב חישובי אינטרסים אישיים איבדו המועמדים כיוון, הווייז המנהיגותי שלהם משותק והם נראים בעיקר מבולבלים.

סער ובנט הפציעו לרגע במערכת הבחירות כמועמדים להנהיג את עם ישראל אך אש הלפיד המנהיגותי דעכה כגפרור בוער המאיר לרגע ומפיץ חום זמני ומייד מתעוות ונושא על גבו שברירי מנדטים מועטים הקרובים יותר לאחוז החסימה מאשר למחסום הדו ספרתי.ֿ

יאיר לפיד בקמפייין שכל כולו בריחה מהתמודדות עם האריה הותיק והברוטאלי נתניהו העביר מסר ישנוני המנוגד באופן חד לדמות המנהיג שעם ישראל לדורותיו מצפה לראות: נמרץ, לוחם, אמיץ ואכזרי. קמפיין השמש האדומה הזכיר את חפיסת כמוסות הנורופן, משכך הכאבים הידוע המוכר כמוריד חום ומטפל בדלקות שונות. קמפיין הנורופן אכן הוריד חום ולא הדליק את מחנה המרכז שמאל. 

דווקא אחרי עשור של מאמצים בהם מנסה לפיד להוביל את הגוש לאקווריום שברחוב קפלן בירושלים, החליט מי שהחליט סביבו שברגע הנדיר הזה, עדיף לו למועמד לברוח מהקמפיין ולהיעלם כמעט לחלוטין מעין הציבור כמעט עד לשבוע האחרון. מסתבר שיש לנורופן תופעות לוואי מנהיגותיות קשות.

דווקא מיכאלי וגנץ הצליחו להפתיע בזכות קמפיין חיכוך אינטנסיבי, שהפך אותם ממפלגות בסכנת כיליון למפלגות בינוניות משפיעות בזכות המבנה הפרלמנטרי המשונה שהגתה לנו מערכת הבחירות הרביעית. החלטתם להיות נוכחים ואגרסיביים הוכיחה את עצמה וגם השילוב של נגטיב קמפיין בסט המסרים הראה עד כמה הציבור הישראלי סולד מהזדהות עם קמפיין שכזה, אבל נוטה להצביע למועמדים הנוקטים בתמהיל נגטיב מדויק ולא מוגזם.

וכמובן נתניהו, הקוסם שאט אט העלים את כל שותפיו, בעלי בריתו ויותר מכל העלים במטה קסם של ממש את שאריות האמינות ההכרחיות למנהיג כדי לבסס את שלטונו. איש לא מאמין לו, איש לא מעונין בברית עמו ואיש לא רואה בו עוד את הצ׳ארמר הכריזמטי המתוחכם של פעם.

כפילו הנוכחי של נתניהו המנהיג מ-96' הוא אדם רדוף, אחוז פחדים, שטוף פרנויות ובעיקר שונא. שונא את הימין, שונא את השמאל, שונא את אלו שלא מצביעים לו, שונא את אלו שעבדו איתו, שונא את באי ביתו לשעבר ושונא את שרי ממשלתו וחברי הכנסת שאינם משתחווים לו וליורש העצר הבוגר הספון בביתו. והנה באו תוצאות הבחירות והעבירו מסר כפול וחשוב: בפעם הרביעית אמר הציבור בבירור שהוא אינו מעונין עוד במנהיגותו של נתניהו, אך גם אינו רואה באף אחד מהמועמדים הנוכחיים כמנהיג.

לו היה מנהיג מבין המועמדים, הרי שעוד בערב פרסום התוצאות היה מכנס בבהילות את מנהיגי גוש השינוי, מכיר בגודל השעה וההזדמנות ומכריז על תמיכת הגוש במועמד בעל הסיכויים הגבוהים ביותר להשיב את מדינת ישראל לפסי הניהול הנורמלי המתבקש. במקום זאת בחרו ראשי הגוש להניח את האגו במרכז החדר, להסתובב סביבו באפס מעשה ולבזבז זמן יקר בפסאדה של מנהיגים קרי רוח שאינם ממהרים לשום מקום, בעוד שהמציאות דווקא מחייבת מנהיגים נמרצים, רעבים ותאבי שלטון ותיקון.

מי שעוקב אחרי התנהלותם של המועמדים הנוכחיים אינו מופתע, ולכן גם הבהילות שאחזה בהם לפתע כשהבינו שהאריה הותיק והמנוסה תופר קואליציה אחרי גבם, כה צפויה. מנהיגים מבטן ומלידה היו מקדימים פניה לנשיא, מסכמים עם המועמד בעל הסיכויים את עקרונות הממשלה הזמנית שתביא לקיצו את עידן נתניהו ובניו, מסכמים את העברת התקציב, הגבלת הקדנציות והחוק המונע ממועמד עם כתבי אישום חמורים לכהן כראש ממשלה לעם המתיימר להיות המוסרי בעולם.

במקום זאת קיבלנו שורת מועמדים אדישים, איטיים, שמצהירים על כך שהניחו את האגו בצד, אך הוא מיוזמתו צעד שוב ושוב למרכז חייהם וחיינו, מסתיר בצילו הענק את מנהיגותם הנעלמת.

הכותב הינו יועץ תקשורת ואסטרטגיה וחבר כנסת לשעבר.