ענף הבנייה הוא הענף השני המוביל את הכלכלה הישראלית. הענף מהווה 11% מהתמ"ג של מדינת ישראל, מועסקים בו כ-300,000 עובדים - מתוכם כ-230,000 ישראלים - ומגולגלים בו סכומי כסף עצומים הנעים סביב כטריליון שקל בשנה. מובן אם כן מדוע כל תנודה בו אקוטית למגזר הפיננסי ולכלכלה המקומית.

דווקא בשל כך, היה מצופה כי ממשלת ישראל תשקיע משאבים רבים במשבר החמור שפוקד אותו מזה 13 שנה והחריף בתקופת הקורונה: מחירי הדירות עולים, קיימת אבטלה של כ-30% בענף, זמני התכנון והבנייה מתאחרים, ביצוע התשתיות מדשדש, ובאופן אירוני עבודות תשתית חדשות נמסרות לחברות זרות ובעיקר לכאלה הנשלטות על ידי ממשלת סין. בהיעדר ממשלה מתפקדת, אין תוכנית סדורה וברורה המקיפה את כל גבולות הגזרה הנדרשים ודואגת להווה ולעתיד ענף הבנייה בישראל.

החל משנת 2000 גדל היחס בין סיומי בנייתן של דירות לבין מספר בתי האב המבקשים לרכוש דירה - מה שהגדיל את המחסור והעמיק את הפער, שעומד כבר על כ-190 אלף דירות. לצערנו, על פי כל המדדים והתחזיות, צועדת ישראל למקום פחות טוב, והחשש הוא כי הפערים יגדלו עוד יותר.

אם מחשבים גידול טבעי של כ-2% בשנה ועלויות שונות מבורכות לישראל, הרי שעלינו לבנות כ-100 אלף דירות בכל שנה במשך 25 השנים הקרובות. נכון להיום, בישראל נבנות כ-50 אלף דירות בשנה בלבד ולכן הממשלה חייבת להתחיל לדאוג בנוסף להיצע, גם לפתרונות של השכרה ארוכת טווח. לצד בנייה בערים המרכזיות, יש לבנות גם עוד 2 מיליון דירות בנגב ובגליל, בצורת שני מטרופולינים חדשים שיאפשרו פריסה הגיונית של שוק הדיור בישראל, מבחינת מגורים תשתיות ותחבורה.

סיכון בעלייה

יש לזכור כי הטיפול במשבר הדיור משפיע על כולם ומתגלגל גם על הבנקים, מכיוון שישנם היקפי כסף עצומים אליהם חשוף המגזר הפיננסי. יש לזכור כי בנק ישראל עצמו כבר התריע כי החשיפה העוצמתית ביותר לסיכון במערכת הפיננסית הישראלית מגיעה משוק הדיור, משום שישנה אי-ודאות בצד הביקוש והאטה בצד ההיצע. מכיוון שישנן פחות ופחות קרקעות חדשות לבנייה, בעיקר בשנה החולפת, רמת הסיכון של הקבלנים ממשיכה לעלות.

בעיה קשה נוספת היא נושא התעסוקה, שכן הרושם הנוצר הוא כי בתקופת הקורונה ובעידן שאחריה, חלק לא מועט מציבור העובדים לא יוכל לשוב למקום עבודתו הקודמת. ענפים ומקצועות רבים יצטמצמו, כמות האבטלה עלולה להגיע למספרים שטרם הכרנו, תשלומי האבטלה יכבידו על מדינת ישראל ואנו נהיה בבעיה תעסוקתית קשה. ענף הבנייה והתשתיות יכול להיות הפתרון לבעיה הזו, ומסוגל להכשיר ולהעסיק עובדים ישראלים וזרים בשכר הגבוה מהממוצע במשק. לשם כך, צריכה המדינה להיכנס לעובי הקורה ולפתוח מסלולים של הכשרה מעשית שתכניס אנשים רבים לעבודה בענף.

לצד זה כמובן ישנה עוד רעה חולה הדורשת טיפול, והיא הוצאת פרויקטים של תשתיות -  קטנים וגדולים -  אל חברות זרות ובעיקר חברות סיניות הנשלטות על ידי ממשלת סין עצמה. מלבד הסיכון הביטחוני הגבוה עליו הצביע בעבר הקבינט (וכן מדינות מערביות רבות), המשמעות הכלכלית לכך היא פחות ופחות עובדים בענף הבנייה שכן חברה סינית לוקחת רק עובדים סיניים החל משלב התכנון ועד הביצוע.

בתחום התשתיות מפגרת ישראל אחרי מדינות ה-OECD בסכומי ההשקעה. בעשור האחרון ההשקעה בתשתיות ישראל ביחס לתוצר הלאומי עמדה על שיעור של כ-3.9% אל מול כ-7.2% בממוצע במדינות ה-OECD. אין ספק שבעת הזו, נדרשת השקעה מאסיבית בתשתיות הרבות כמחוללי צמיחה, השקעה זו תניב תוצאות מיידיות שיקבלו ביטוי גם עוד שנים קדימה בצורה של צמיחה ברת-קיימא ללא הגדלת יחס החוב תוצר. כמובן שלא כל התוספת חייבת להגיע מתקציב המדינה אלא בשיתוף הציבור בפרויקטים של PPP,  PFIו-BOT. אין צורך לציין כהמשך לנושא הקודם כי ההשקעות בתקציב צריכות להימסר ברובן לחברות ישראליות כחול-לבן על מנת לסגור את פערי האבטלה, לשמור את הכסף כאן ולא לאבד את הידע.

אלה הן רק חלק מהבעיות בענף הבנייה שנוצרו כאמור לאורך שנים, בין היתר בגלל השקעה ממשלתית לא נכונה או חוסר השקעה של הממשלה, יצירת כשלי שוק והכנסת שיקולים וקשרי עבודה זרים.

לחשב מסלול מחדש

לצורך הוצאת ענף הבנייה והתשתיות מהמצוקה אליה נקלעו, דרושה תוכנית אסטרטגית מקיפה לפתרון משבר הדיור בטווח הקצר, הבינוני והארוך. תוכנית שעיקרה הגדלת היצע הדירות והסרת חסמים המונעים זאת. המדינה חייבת להפסיק להתעסק עם צד הביקוש ולהמציא "פטנטים" חדשים בכל ממשלה חדשה.

כדי לייצר שינוי ממשי בשטח נדרש לבצע שיווק מאסיבי של קרקעות, הסרת חסמים המונעים התחדשות עירונית על ידי תיקוני חקיקה ותמיכה ברשויות המקומיות בגידול התשתיות וברפורמה בחישוב הארנונה, הקטנת הרגולציה על הליכי התכנון והרישוי, ביצוע רפורמה ברישוי באמצעות הליך של רישוי עצמי הקיים במדינות רבות, המרת שטחי משרדים למגורים, הגדלה משמעותית של עשרות אלפי עובדים במקצועות הרטובים לצד הכשרת מאות אלפי ישראלים במקצועות הנלווים הרבים, וכן הנגשת האשראי הבנקאי והפיננסי באופן שעלותו תהיה זולה ונגישה. כל זאת לצד הגידול כאמור בתשתיות והפקדת תהליכי הביצוע בידי כוח עבודה כחול-לבן.

אתגר הבנייה והתשתיות הוא אתגר קשה וסבוך, אולם גיבוש תוכנית סדורה ושינוי סדרי העדיפויות יסמלו את ענף הבנייה כקטר שמוביל את הכלכלה, בדרך לצמיחה ברת-קיימא לכלכלה בריאה וחזקה ולחברה חזקה ואיכותית יותר.

*הכותב הוא נשיא התאחדות הקבלנים בוני הארץ