דעות
חוזה אזרחי חדש: כך נהפוך את השסעים החברתיים לעוצמה לאומית
החוסן של ישראל לא ייבחן רק בכוחה הצבאי אלא באמון שבין אזרחיה. לקראת הבחירות הקרבות, נדרשת ישראל לגבש מצע לאומי חדש – המפנה את האנרגיות מעימותים פנימיים לשותפות אזרחית, לצמצום פערים ולהעלאת הפריון
בכל שבוע אנו מתבשרים על שם נוסף שמצטרף לרשימת ההרוגים בחברה הערבית. עוד ירי, עוד משפחה מרוסקת, עוד אמון ציבורי שנשבר. מאחורי כל מקרה רצח מסתתר לא רק קורבן, אלא כתב אישום מוסרי נגד מדינה שלמה – מדינה שלא הצליחה להבטיח ביטחון בסיסי לאזרחיה וחברה שהשלימה עם שפה של כוח וייאוש. האלימות איננה רק תופעה פלילית, היא מראה של שבר עמוק באמון בין האזרח למדינה ובין קהילות המרכיבות את החברה עצמה.
שני העשורים האחרונים התאפיינו בריבוי תוכניות ממשלתיות לחברה הערבית, דוגמת 922 ו-550, שהקצו עשרות מיליארדי שקלים לפיתוח כלכלי, חינוך וביטחון אישי – אולם למרות ההשקעות, רבות מהתוכניות נבלמו בבירוקרטיה, בקואליציות מתחלפות ובהיעדר המשכיות. תחנות משטרה נפתחו, תקציבים הוזרמו, אולם שיעור הפענוח נותר נמוך, רמת האלימות עלתה והפחד גבר. המדינה הגיבה, אך לא ניהלה; טיפלה, אך לא תכננה – והאמון נשחק.
המציאות מורכבת הרבה יותר מהתיאור הקוטבי של "מדינה מול חברה". החברה הערבית עצמה איננה ישות אחת, כי אם פסיפס של קהילות: מוסלמים, נוצרים, דרוזים ובדואים שכל אחת מהן מתמודדת עם אתגרים ייחודיים. בתוך הפסיפס הזה, החברה הערבית איננה רק קורבן של הזנחה אלא גם שחקן בעל אחריות. לצד דרישה מוצדקת מהמדינה לשוויון וביטחון, נדרש גם אומץ פנימי לגינוי אלימות בשם "כבוד המשפחה", לחיזוק שלטון ואכיפת החוק ולפיתוח מנהיגות קהילתית, חינוכית ועסקית שתוביל שינוי מבפנים.
מהצד השני, גם המדינה נדרשת לבחון את עצמה. המשרד לביטחון לאומי לבדו לא יוכל להתמודד עם בעיה שיסודותיה חברתיים וכלכליים. נדרשת מדיניות מתואמת בין משרד זה והפעלת המשטרה, לבין משרדי החינוך, הרווחה, הפנים והאוצר – תוך מתן דגש ואמצעים לשיקום יכולות הניהול של הרשויות המקומיות, והבטחת ניהולן בידי גורמים מתאימים.
האלימות צומחת במקום שבו האחריות מתבזרת. ביטחון אזרחי איננו רק שוטר ברחוב. זה מהווה מערכת כוללת של ניהול סיכונים חברתיים שלמה המאגדת, בין היתר, חינוך איכותי, תעסוקה נגישה, סביבה בטוחה, ותודעה של אחריות משותפת.
שלושת עמודי הקיימות, סביבה, חברה וממשל, בשילוב עם חשיבה ארוכת טווח מקיימת, מהווים את עמודי הביטחון האזרחי. ביסודם עומד עיקרון של חלוקה הוגנת באחריות הלאומית. נטל איננו רק צבאי – הוא גם אזרחי, כלכלי וקהילתי. חברה שבה חלק נושא בנטל השירות, העבודה והמיסוי בעוד חלקים אחרים נותרים מחוץ למעגל, מאבדת את תחושת הצדק והשותפות. ואכן יש כאן אתגר, ומכאן החשיבות לחשיבה ארוכת טווח, עקב בצד אגודל, קביעת יעדים ברורים, גורמי אחריות למימוש ותכלול.
לכן, ביטחון אזרחי דורש שינוי תודעתי בשני הכיוונים. מהחברה הערבית נדרשת נטילת אחריות אזרחית עמוקה, גינוי בלתי מתפשר של אלימות, חיזוק החוק המקומי, הגברת המעורבות הקהילתית והרחבת השירות האזרחי וההתנדבות. זהו ביטוי לשייכות ולשותפות – לא כפייה. מהציבור היהודי נדרש שינוי תודעתי לא פחות משמעותי: לראות באזרחים הערבים שותפים שווים בבניין המדינה, להשקיע בתשתיות, בתחבורה ובחינוך ביישובים הערביים, מתוך הבנה שזו השקעה בביטחון הלאומי כולו ולא "העדפה מתקנת".
בשני הצדדים נדרש איזון חדש באחריות הלאומית. לא סיסמת "שוויון בנטל", אלא שותפות בהובלת חוסן המדינה. כל אזרח, יהודי וערבי, נדרש לתרום את חלקו בעבודה, בשירות, ביזמות, באחריות. רק באופן הזה נוכל לבנות אמון ולצמצם את הפערים שמאיימים על עתידה של ישראל.
המארג היהודי ערבי הוא אחד הנכסים האסטרטגיים החשובים ביותר של ישראל. הוא איננו רק אתגר מוסרי, הוא נדבך מהותי בביטחון הלאומי. די להזכיר את אירועי 2021 בלוד ובעכו כדי להבין עד כמה חוסר אמון פנימי עלול להפוך לסדק אסטרטגי. מדינה חזקה נמדדת לא רק בכוחה הצבאי אלא בלכידות אזרחיה. ביטחון לאומי אמיתי נשען על אמון, על תחושת שייכות ועל אחריות הדדית.
השקעה באדם, בקהילה ובאמון אינה "הוצאה חברתית" אלא השקעת ליבה בקיימות המדינה. מדינה שאינה משקיעה בחוסן אזרחיה תשלם מחיר כלכלי, מוסרי וביטחוני גם יחד. לשם כך נדרש להקים רשות לביטחון אזרחי-לאומי: גוף בין-משרדי מתכלל, שיפעל בתכנון רב שנתי, יתאם בין הממשלה לרשויות המקומיות, וימדוד הצלחה לא במספר כלי הנשק שהוחרמו אלא במספר הצעירים שמרגישים שיש להם עתיד.
ביטחון אזרחי הוא אפוא לא מושג ערטילאי. הוא תוכנית לאומית חוצה מגזרים, עם שלושה יעדים מדידים: האחד, הפחתת הפערים הכלכליים בין המרכז לפריפריה בשיעור משמעותי שיוסכם כבר בשנים הקרובות; השני, הגדלה משמעותית של שיעור ההשתתפות בתעסוקה ובשירות אזרחי קהילתי בחברה הערבית; והשלישי, יצירת מדד אמון אזרחי שנתי לצד האינפלציה והצמיחה, כמדד רשמי של חוסן המדינה – זאת כפי שנוקטות מדינות אחרות המודדות את חוסנן החברתי דרך מדדי אמון אזרחי שבוחנים אמון בין אזרחים ובין אזרח למוסדות.
אלו אינם יעדים חברתיים בלבד, זו תשתית ביטחונית וכלכלית כאחד. לקראת בחירות 2026, יש מקום לקריאה פשוטה אך עמוקה: להפוך את השותפות וצמצום הפערים לחלק מליבת המצע הלאומי המאחד של ישראל. להחזיר את השיח הציבורי לשאלת האחדות, החוסן והיעילות. לא כשפה של חסד – אלא כשפה של עוצמה.
הבחירה היא בידינו, אזרחי ישראל, יהודים וערבים כאחד. נוכל להמשיך לשקוע בשיח של פחד והאשמות, או לבחור לבנות יחד חוזה אזרחי חדש: חוזה של ביטחון, של תרומה הדדית ושל כבוד הדדי. העתיד של מדינת ישראל לא ייכתב באש אלא בשותפות, אש כבר הייתה כאן די והותר. זה הזמן להדליק אור בדרך של שותפות אזרחית, של תקווה ישראלית חדשה.
עוד ב-
*הכותב, יאיר אבידן, הוא כלכלן בכיר והמפקח על הבנקים לשעבר. כיום עמית בכיר למחקר, המכון למדיניות ואסטרטגיה IPSאוניברסיטת רייכמן.
הכתבות החמות
תגובות לכתבה(1):
תגובתך התקבלה ותפורסם בכפוף למדיניות המערכת.
תודה.
לתגובה חדשה
תודה.
לתגובה חדשה
תגובתך לא נשלחה בשל בעיית תקשורת, אנא נסה שנית.
חזור לתגובה
חזור לתגובה
-
1.ממעוף הציפורצפוני 11/2025/10הגב לתגובה זו0 0כשהתחלתי לקרא את הכתבה, הייתי בהיכון, כאילו מתי להפסיק לקרא בזעם, והנה אני רואה את עצמי קורא ומפנים את הכתבה עד סופה, כי ככה זה כשהשם נתניהו לא משתרבב פתאום לכתבה, יישר כח.סגור
