דעות

מהכנסת לרחוב: כשהשיח הפוליטי מדרדר את החברה כולה

בשנת 1981 זעק בגין את עלבון העם – היום כמעט ואין מי שיזעק את עלבון השפה. המופע המקומם של השר אמסלם השבוע במליאה, הוא תמרור אזהרה לכולנו: אסור לנרמל את הטרלול
יאיר אבידן |  1
יאיר אבידן (צילום ברק אבידן)
פתיחת מושב החורף של הכנסת השבוע, הייתה אמורה הייתה לסמל חזרה לדיונים ענייניים על תקציב, סדר עדיפויות וחוסן לאומי. במקום זאת קיבלנו מופע מביך של שיח פוגעני ומקומם  – השר דודי אמסלם, בחר להשפיל את חברת הכנסת מירב בן ארי במילים שאין להן מקום בבית המחוקקים: "לא לקרקר", "את האדם הכי שפל בכנסת", "לכי תצחצחי את הנעליים של לפיד" – וזו רק רשימה חלקית.
לא פחות חמורה מהאמירה עצמה הייתה התגובה או ליתר דיוק, היעדרה, מצד יו"ר הכנסת, מי שאמור לשמש שומר הסף של כבוד המליאה. חשוב להבין: יו"ר הכנסת איננו עוד חבר קואליציה. ברגע שהוא מתיישב על כס היו"ר, הוא נושא באחריות ממלכתית לשמור על רמת הדיון ועל כבוד המשכן. הימנעות מהתערבות איננה ניטרליות, כי אם הסכמה שבשתיקה.
כשהשפה במליאה הופכת לגסה, מזלזלת ורדודה – המסר הציבורי ברור: הטרלול הוא הנורמה החדשה, ולנו אסור, בלי קשר לעמדתנו הפוליטית, לנרמל זאת בשום אופן. הכנסת איננה זירה להתלהמות, אלא במה למחלוקת ראויה. יש לפעול באסרטיביות ובנחישות מול נבחרי ציבור הפוגעים באתיקה ובכבוד הכנסת. למעשה אלה פוגעים בכבוד האזרחים שבחרו בהם ושאותם תפקידם לשרת.
כאשר המילים נשרפות במליאה, האש מתפשטת מיד הלאה – לרשתות החברתיות, למוסדות החינוך ולכיתות הלימוד, למגרשי הספורט ולרחובות. שפת ההשפלה אינה נשארת רק בגבולות הפוליטיקה, היא מחלחלת אל כל רובד בחברה הישראלית.
מנהיגות אמיתית איננה נמדדת בקולניות ובכוחניות אלא באיפוק, בכבוד הדדי ובדוגמה אישית. כשהציבור הישראלי רואה שרים וחברי כנסת מדברים בבוז מבלי שיעמידו אותם במקום – הוא לומד שאין מחיר להתנהגות כזו.
זה המקום קצת להזכיר נשכחות ותהליכים. מנאום ה"צ'חצ'חים" בשנת 1981 ועד "תצחצחי נעליים", הדרך קצרה מדי, והמהות דומה מדי. אותה שפת השפלה עטופה במחלוקת פוליטית. אז עוד נותר מנחם בגין המנוח לזעוק את עלבון העם. היום כמעט ואין מי שיזעק את עלבון השפה.
ואז צצה ועולה שאלה קשה אך מתבקשת, סביב החקיקה המוצעת לביטול נבחרת הדירקטורים: האם זה השר שיבחר את הדירקטורים בחברות הממשלתיות? חלקן תשתיות מדינתיות קריטיות? האמנם? אם כך נראית במליאה תרבות השיח, איזו דוגמה תוצב בפני הדרג המקצועי והציבור כולו? ואם זו תהיה שפת ההנהגה, לאן עוד נדרדר?
הדמוקרטיה הישראלית זקוקה היום לא רק לשומרי סף משפטיים וכלכליים, אלא גם לשומרי שפה, לשומרי טון. בשתי מילים – לדוגמה אישית. ובמילה אחת – למנהיגות. חשוב שיפנימו כולם: ויכוח ציבורי איננו קרב ושאי-הסכמה איננה עילה לביזוי. תפיסה זו נכונה באופן רוחבי ולא רק בכל הקשור למשרתי ונבחרי הציבור. רק באופן הזה נוכל להחזיר את האמון, לשקם את השיח הציבורי, ולהבטיח שתרבות הדיון תשוב להיות נכס ולא נטל.
*הכותב, יאיר אבידן, הוא כלכלן בכיר והמפקח על הבנקים לשעבר. כיום עמית בכיר למחקר, המכון למדיניות ואסטרטגיה  IPSאוניברסיטת רייכמן.
תגובות לכתבה(1):

נותרו 55 תווים

נותרו 1000 תווים

הוסף תגובה

תגובתך התקבלה ותפורסם בכפוף למדיניות המערכת.
תודה.
לתגובה חדשה
תגובתך לא נשלחה בשל בעיית תקשורת, אנא נסה שנית.
חזור לתגובה
  • 1.
    ניהול כושל ונבנה למען עצמם
    אורי 10/2025/22
    הגב לתגובה זו
    0 0
    רמת שיח ירודה היא לא רק בעיה תרבותית, היא הסימן למצוקה, אובדן שליטה ופערי חשיבה. ככל שהשיח מתלהם יותר, כך הוא משקף חוסר בשלות ממקצועית , שכלית וערכית. הכנסת אמורה לשקף ויכוח בריא, ולשמש דוגמא, להוביל לעתיד מאחד מחובר למרות ויכוחים ואי הסכמות, במציאות הנוכחית, השיח נגרר לשפה פוגענית, אלימה, לא ראויה, כזו שמפרקת את יסודות החברה, ומרסקת את הערכים ונותנת דוגמא לעבריינות לטפס ולאיים. הצלחנו לאורך השנים לתקן התנהגות עוד מהימים שבהם ההתנהלות הפוליטית התבססה על שיסוי והפחדה, הפך עם הזמן לתופעה של נורמליזציה, כפי שכתבת בצדק בפוסט. היום אנחנו נחשפים לתוצאות, של ראש קואליציה שעטף עצמו שנציגי ציבור חלשים מקצועית ללא רקע אמיתי למען המדינה, ובנה תרבות פוליטית רדודה, נציגי ציבור שמקדשים שנאה, קרע, פילוג, לכלוכים והמצאות, הכפשה, ופגיעה ביוסדות הדמוקרטיה והחוק בעיקר. וניסיון לבנות שליטה באמצעות פחד וכוח. זה לא רק מבזה, זה מדרדר את החברה כולה. מנהיגות אמיתית נמדדת באיפוק, בכבוד וביושרה. ומי שמבקש להנהיג מוכרח להתחיל לקחת אחריות למעשה ולשמש דוגמה.
    סגור