מלחמת "עם כלביא" היא לא עוד סבב לחימה, אלא מציאות שמכתיבה פרק חדש בהיסטוריה שלנו. מצב החירום בו כולנו סגורים בבתים לא דומה לבידוד של הקורונה. סכנת החיים הממשית שונה לגמרי, אנחנו כהורים מבינים זאת היטב. 

כולנו מכירים את ה"מנטרה" - עלינו כהורים לנסות לספק לילדים תחושה של שגרה, לתת עוגנים, להיות קשובים ומכילים. על אף זאת, כאשר אנו חווים חרדה במצבים כאלו, המוח נכנס ל"מצב הישרדות" ומתקשה לחשוב בגדול. המוח נאחז בכאן ועכשיו ומחפש פעולות מיידיות. 

בכדי לסייע לכם להתמודד עם המצב הביטחוני המורכב, חשוב לפעול על פי חמישה עקרונות מרכזיים:
1. מודעות לעצמי – אם אנחנו רוצים להיות שם בשביל הילדים שלנו, אנחנו צריכים לתת קודם מקום לעצמנו. רובנו חווים רמה מסוימת של לחץ או חרדה. גם אם ננסה להסתיר את תחושת החרדה, היא ניכרת והילדים מבחינים בה.

חשוב שנכיר בעובדה שאנחנו חווים תחושות שליליות כגון לחץ, מתח וחרדה – דבר שמוביל לכך לחוסר סבלנות מצידנו.  אם אנחנו בחרדה, זה מותר לנו ומיותר להילחם בזה. מי מכם שמעוניין בטיפים להרגעת החרדה ימצא שלל הצעות ברשת, מתרגולי נשימות ועד פעולות גופניות. אבל מה שלא תעשו – אל תדחיקו אותה. 

2. יציבות יחסית – שיגרה אמיתית בזמן מלחמה? זה לא מציאותי ולא צריך לשאוף לזה. מספיק משהו קטן, קבוע ויומיומי. לא לוח זמנים מהודק, אלא פעולה אחת שחוזרת על עצמה ויוצרת תחושת רצף. 

גם אם המתבגרים ערים בלילה וישנים ביום – ארוחת ערב קבועה, מקלחת בשעה מסוימת (לפני ההתרעה שלפני ההתראה שמקדימה את האזעקה) או תורנות מטבח משפחתית יכולים להפוך לעוגן. יציבות קטנה בתוך כאוס, היא הרבה.

3. נראות שקטה - לא כל המתבגרים משתפים. מי מכם ההורים שזוכים לשמוע את אשר על ליבם יכולים בכלל לגלות שמה שמעסיק אותם זה פחות החרדה הקיומית מאיום הטילים, ויותר ענייני גיל ההתבגרות – "אין לי פרטיות כי החדר שלי הוא הממד" או "איזה באסה המלחמה הזאת דווקא עכשיו כשיוצאים לחופש". הם לא בהכרח צריכים שתרגיעו או תעודדו אותם, אלא להרגיש שאתם רואים אותם. משפט כמו "אני יודעת שזה מבאס שאין לך פרטיות לאחרונה", יכול להספיק. 

4. תגובה מותאמת - לא כל ויכוח דורש נזיפה. לא כל חוצפה מחייבת “שיחת גבולות”. זה לא הזמן לחנך. בטח לא כשכולנו על סוללה ריקה מסבב הטילים של חמש בבוקר. לפעמים עדיף לא למהר להגיב. תגובה כמו: “אני רואה שאתה עצבני. בוא נדבר עוד מעט” לא מעידה שוויתרתם, אלא מאפשרת דחייה קלה למועד שבו יש סיכוי שהתגובה "הנכונה" באמת תעבוד. 

במידה והרמתם עליהם את הקול? כי מה לעשות, מריבה בתוך ממ"ד כשכולם בלחץ לא מאפשרת תמיד סבלנות – זה קורה. בהזדמנות הקרובה כשקצת יותר רגוע, חיזרו לשיחה.  

5. תחושת ערך – בזמנים כאלה של חוסר שליטה, תחושת אחריות ותפקיד, יכולה לשנות את כל התמונה. תנו להם תפקידים, משימות פשוטות: לעדכן את רשימת הקניות, לסדר את המרחב המוגן, לוודא שבממ"ד יש מטעם לנייד או שיש מספיק מים ואוכל בתיק החירום. כך תזכירו להם שהם לא סתם ניצבים בסרט האימה הזה, אלא שהם חשובים ובחלקת עולמם הקטנה, יש להם מקום והשפעה (ועל הדרך תקבלו גם קצת עזרה. זה לא רע)

בתוך מציאות של חוסר ודאות – ההורות שלנו יכולה להיות ודאות אחת קטנה שמחזיקה את הבית. אגב, לצוותי החינוך שבינינו, אותם עקרונות תקפים גם לכם מול התלמידים. כולנו יודעים שכמו שההורות לא מסתיימת כש"הילד" בן 30, בלב של המחנך התלמידים ממשיכים להתקיים, גם אחרי חודש יוני.

הכותבת היא ד"ר שירה בלייכר, ראש תחום היבטים רגשיים וחינוך מיוחד, רשת חינוך עתיד. (צילום: ספיר בן עמי).

עוד ב-

תסמיני המלחמה: כך תימנעו מהתופעה שמטרידה ישראלים רבים

לכתבה המלאה