את הרושם הכללי שחלקתי כאן במאמרי האחרון, ולפיו המדינה "נעלמה" לאזרחיה בצל האסון הנורא בדרום – כשהם זקוקים לה יותר מתמיד – החלטתי לבדוק בלי מתווכים, בשבוע האחרון בשטח. בעידודם של רבים שסברו כי המצב בעצם "לא כל כך גרוע" ("כתבת שלשכות האוכלוסין סגורות והנה, הן נפתחו מחדש"), יצאתי למסע בנבכי הבירוקרטיה הישראלית של השבוע השני למלחמה ולצערי שבתי ממנו מודאג שבעתיים בכל הקשור לתפקוד המערכות שאמורות לתמוך בעורף.

לפני שניכנס לפרטים והסברים, חשוב להבין את הרציונל: פעולה צבאית, ודאי ארוכה מסוגה של "חרבות ברזל", לא יכולה להחזיק מעמד ללא מגזר ציבורי איתן התומך ומסייע לאוכלוסייה המטווחת. לחיילי המילואים שגויסו בהמוניהם, יש משפחות שנותרו בבית – ואורך הנשימה שלהן, כמו גם של כלל הציבור והמשק, תלוי במהירות התגובה הממשלתית לנוכח הצרכים והמצב המשתנה.

התחנה הראשונה, שבה ביקרתי בשבת, הייתה מחסן המכס בנמל התעופה. שמחתי מיד להיווכח שבניגוד לטענות ברשתות, הפקידים שם עבדו מסביב לשעון גם לאורך סוף השבוע – וברמה האישית, עשו מאמץ גדול לשחרר את התרומות שנדבנים מחו"ל הטיסו ללוחמי צה"ל ותושבי העוטף. לא ניכנס שוב לדיון אם ראוי שאספקת האפודים והקסדות תישען על פילנתרופיים פרטיים (ברור שלא), אלא נדגיש הפעם את העובדה שציוד יקר "שכב" בנתב"ג ימים ארוכים כאבן שאין לה הופכין, כאילו מדובר במשלוחי בגדים ל"זארה" ולא במשאב במחסור הנחוץ לחיילים בדחיפות.

בטרמינל נחשפתי גם לסיבת העיכובים: בכל הקשור לתרומות צבאיות, משרד הביטחון (ולא המכס) הוא האחראי לשחרור הסחורה – ולעיתים מתמהמה בבדיקה של איכותה, או מתנגד לבקשה של התורם "לשדך" בין חבילה ליחידה ספציפית. זה כמובן הגיוני יותר כשמדובר ברחפן או תרופות, ופחות כשמדובר בתחתונים או בגרביים – ובכל מקרה התוצאה אבסורדית: מי שהיה מעוניין "לעקוף" את ההמתנה לממשלה, או לייעד את הטובין לגדוד שביקש אותם, נאלץ לשלם מע"מ כדי לחלץ במהירות את המשלוח בעצמו – כאילו היה יבואן פרטי – ומשם להעביר את הפריטים לחיילי הסדיר או המילואים. אגב, גם תרומות למפוני העוטף נתקלו בבירוקרטיה מסורבלת: אביזרים שמתחברים לרשת אלחוטית נזקקו לאישור ממשרד התקשורת, קופסאות שימורים המתינו לאור ירוק ממשרד הבריאות והרשימה עוד ארוכה.

ארבעה ימים תמימים לאחר ששידרתי את התמונות, פנתה אלי אחת מהתורמות ושאלה אם ידוע לי מתי ישחררו את מזוודת הקסדות שתועדה באקראי בעדשת המצלמה. אם המדינה מעוניינת לעודד רכבת אווירית של סיוע מצד יהדות התפוצות, לא בטוח שקצב הטיפול הנוכחי ישיג את המטרה.

למחרת ביקרתי ב"קו החם" של התאחדות יועצי המשכנתאות, יממה לפני שבנק ישראל התעשת והכתיב מתווה מחייב להקפאה של הלוואות בתקופת המלחמה. בזה אחר זו טלפנו לקוחות עם סיפורים אישיים קשים – עדים לזוועות בדרום, עצמאים שנותרו ללא הכנסה, בעלי חנויות שנופצו מרקטות – ובפיהם אותה התלונה: הבנקים מוכנים אמנם לדחות את פירעון החובות לציבור, אבל דורשים ריבית על תקופת ההקפאה, כך שבסיומה ההחזר החודשי יגדל.

מדוע מערכת ריכוזית, שהרוויחה כ-13 מיליארד שקלים במחצית הראשונה של השנה בלבד, דרשה לגזור קופון נוסף על בעלי משכנתאות בשעתם הקשה? האם הם לא חיים במדינה? באותו הערב הנגיד קבע שלפחות תושבי העוטף, חיילי המילואים ונפגעי המלחמה, יוכלו לעצור את התשלום ל-3 חודשים ללא עלות; רק אחר כך הואילו הבנקים המסחריים, בראשם "הפועלים", להעניק לחלקם פטור מוחלט מפירעון ההלוואה – הצעה נדיבה מהסוג שהיינו מצפים מהם לתת גם ללא התערבות הרגולטור. גם כרגע, הקפאת משכנתאות מחוץ למעגל הראשון של העוטף והמגויסים, כרוכה בתשלום ריבית מלאה – וכאן נמצא הכסף הגדול, שמאפשר לבנקים לתת "אשראי על האשראי" באמצע מלחמה.

החתיכה השלישית בפאזל הגיעה מיישובי הצפון, עד 2 קילומטרים מהגבול עם לבנון, שפונו בהנחיית הממשלה מחשש לחדירת מחבלים של חיזבאללה. בניגוד למבצע המקביל בדרום, שנוהל במרוכז על ידי פיקוד העורף, בגליל הוטלה משימת השינוע למלונות על הרשויות המקומיות עצמן – כשלחלקן לא הייתה התקשרות עם בית הארחה בתוקף. כתוצאה מכך, במוקד הטלפוני של עיריית שלומי המליצו לתושבים לשלם בעצמם (!) עבור האירוח מחוץ לבתיהם, מתוך הנחה אופטימית שהכסף יוחזר להם "בהמשך, מהמדינה".

מתי בדיוק? מאיזה משרד? עד איזה סכום? כפי שהודתה הנציגה ביושר, גם לה היו באותו שלב קריטי יותר שאלות מתשובות. כך, כשלעברם משוגרים טילים והמחבלים כבר על הגדרות, אנשי הצפון נאלצו להעניק לממשלה הלוואה על חשבונם (באמצעות מימון המלונות), ומן העבר השני כאמור לא נהנו מהקלות באשראי מהבנקים. אליהם הצטרפו רבים אחרים שפינויים התעכב עד אתמול, מקריית שמונה, והזמינו חדרים על חשבונם מתוך החסכונות שממילא כבר מתרוקנים. אחת מהם, מרים אזולאי שביתה ספגה פגיעה ישירה של טיל ב-1984, הבינה שאין הבדל מהותי בין מצב העיר שלה לקיבוצים המקיפים אותה – ונסה על נפשה מאימת הטראומה, ללא תמיכה כלכלית.

ביום הרביעי נסעתי למלון "נגה" בים המלח, שבו שוכנו זמנית כמה משורדי הטבח באופקים. כשאירוע רודף אירוע, לא כולם עוד יודעים שבעיר נרצחו 53 תושבים בשבת השחורה של 7 באוקטובר – והניצולים, משכונת מישור הגפן, נשלחו למה שמכונה "הפוגה לריענון" על חשבון העירייה. רק שם, כשהגיעו למלון, קומץ פסיכולוגים מתנדבים (שלא נשלחו ע"י המדינה) הבינו את עומקו של הנזק הנפשי: אימהות התמוטטו מולם על הרצפה, ילדים בכו בלילה בשנתם, משמרות של תושבים ערכו פטרול בלובי כדי לוודא שאין עוד מחבלים בדרכם למעשה זוועה נוסף.

מיום ליום החל להשתפר מעט מצב רוחם – בהשראת הים, הצוות המסור ולא פחות חשוב: מרכז לוגיסטי ענקי שהקימה במקום תנועת "אחים לנשק" – מופת של גבורה ציונית אזרחית – ובו יכלו האורחים להצטייד ללא תשלום בכל מה שהותירו מאחור: בגדים בשלל
מידות, צעצועים לילדים, ספרים להסחת הדעת. אלא שמקץ כ-3 לילות בישרו בעירייה לתושבים ש"הזמן נגמר" ועליהם לשוב מיד הביתה; כלומר, לזירת הטראומה שבה כולם איבדו את קרוביהם וכמעט נורו למוות בעצמם. כשלא עזרו המחאות והסברי הפסיכולוגים, עברו המפונים שם לשלב הבא – חיזור על הפתחים והשגת תרומות, כדי לממן באופן פרטי את התמיכה שבאופקים לא יכלו או רצו להמשיך. נכון לאתמול, הם עדיין שהו בחדריהם המוגנים בים המלח, נעזרים בכספם של ישראלים טובים ואכפתיים, המדגישים בהתגייסותם את הוואקום שהותירו אחריהן הרשויות.

התחנה האחרונה במסע, לעת עתה, היא דירתם של חיים וחן – בני זוג מאשקלון המופגזת, המצפים לילד בכור בחודשים הקרובים. היא עצמאית, מנהלת בבית קליניקת קוסמטיקה קטנה שהושבתה לחלוטין עם פרוץ המלחמה, ועכשיו מחכה לפיצויים שהבטיחו בכירי האוצר כדי להיעמד מחדש על הרגליים. הוא מהנדס בניין שהוצא לחל"ת ממשרה חדשה, מיד עם הקפאת ענף הנדל"ן לפני שבועיים, ובעקבותיו צפויים ללכת לפחות עוד רבבות עובדים במשק. למרות מעמדם כשכירים, הזכאים לדמי אבטלה, דומה שדווקא הקבוצה הזו נמצאת בבעיה גדולה יותר: בניגוד לתקופת הקורונה, הממשלה עדיין לא הקלה את התנאים לקבלת קצבאות מהביטוח הלאומי, כך שיתאמו את השינוי במציאות.

לא עבדתם לפחות 12 מתוך 18 החודשים האחרונים? התפטרתם מרצונכם מהמעסיק? ניצלתם את הטבת החל"ת ב-4 השנים האחרונות, כמו רבע מעם ישראל במהלך המגפה? בכל המקרים האלה, התביעה שתגישו לדמי אבטלה בתקופת המלחמה הנוכחית עלולה להיתקל בסירוב – או לפחות בהפחתה משמעותית של גובה התשלום מקופת המדינה. במשרד האוצר הציעו אמנם מענק מיוחד לחברות שישמרו על עובדיהן ויימנעו מראש מלהוציא אותם לחל"ת – אלא שבדיקה של נוסחת הפיצויים חושפת כי הסכומים רחוקים מאוד מלכסות את העלות האמיתית של השכר, על רקע הצניחה בהכנסות העסקים. במצב המשפטי הקיים, יותר ויותר עובדים שכירים למצוא את עצמם בלי פרנסה – ואז לגלות כי זכאותם לסיוע מהביטוח הלאומי נשללת בנימוקים שונים.

עוד ב-

הדילמה שקורעת משפחות: האם זה הזמן לקנות דירה בחו"ל? |מתן חודורוב

לכתבה המלאה

אפשר כמובן להציע עוד לא מעט דוגמאות, שביחד מצטרפות לשאלת העל – "איפה המדינה?" – המוסיפה לרחף מעל תפקוד המערכות כאן, גם בפתחו של השבוע השלישי למלחמה. חשוב גם להביט, מנגד, על היוזמות הפרטיות של אלפי ישראלים כמוקד חסר תקדים של חוסן חברתי. ובעיקר חשוב לזכור ש"חרבות ברזל" לא תוכרע רק בחזית: אמון התושבים ברשויות ותפקוד השירותים לאזרחים, קריטי לא פחות להצלחה המבצעית של צה"ל מול פושעי חמאס בעזה.