את אותות המצוקה האמיתית שניכרו מעל פניהם של הזוגות הצעירים, שעות לאחר הודעת הנגיד על העלייה הדרמטית ביותר של הריבית בשני העשורים האחרונים, אי אפשר היה לפספס מעל שום מסך טלוויזיה.

קונים שנטלו משכנתא בסך מיליון שקלים או יותר, חלקה הגדול במסלול הפריים, נחרדו לגלות כיצד בתוך 4 חודשים בלבד מחירה כבר זינק בכ-2% - תוספת חודשית של עד 1,000 שקל לסל ההוצאות המשפחתי, שאותה הם כמובן לא הביאו בחשבון. התובנה שהכתה בציבור, ולפיה תהליך ההתייקרות של החובות עדיין לא קרוב אל סופו אלא רק הולך ומקצין, ליבתה חרדה אמיתית שרוכשי הדירות ייקלעו בקרוב לחדלות פירעון – או לפחות ייאלצו לפרוס מחדש את ההלוואות, בתוספת ריבית וקנסות כבדים.

התסכול שהפך לזעם נותב במהירות ללשכת הנגיד: מדוע פרופ' אמיר ירון מעלה שוב ושוב את מחיר הכסף, ועוד בשיאו של גל התייקרות קשה לכל רוחב המשק? האם באמת נדרשה הקפצה כה חדה של הריבית – 0.75% שיפגעו בחלשים ובצמיחה – או שניתן להסתפק במהלך מתון יותר? ומדוע לאחר הצפרדעים, שבלענו ועוד נבלע בהמשך, עדיין לא נראות תוצאות בשטח והאינפלציה רק מחריפה? במאמר שלפניכם אנתח את הטענות שסופג בנק ישראל מצד הנפגעים הכואבים את צעדיו, ואנסה לברור את הביקורת המוצדקת מתוך האישומים הפופוליסטיים שהוטחו לאחרונה במדיניות המוניטרית.

 
1. "הנגיד פוגע דווקא בשכבות החלשות"
עם התוצאה קשה להתווכח במישור העובדתי: אכן, ככל שאדם נזקק יותר לחובות – תוספת העלות שישלם, בכל העלאת ריבית, גדלה. כך, למשל, מי שנמצאים באוברדרפט עמוק, יפסידו עכשיו יותר מלקוחות עם מינוס קטן – ואילו ישראלים עם יתרה חיובית בעו"ש דווקא ירוויחו (אמנם מעט יחסית) מהשינוי. אלא שאותן השכבות החלשות שסובלות כעת מהריבית המזנקת, עלולות להיפגע לא פחות מהשתוללות של האינפלציה: כאשר המחירים עולים במהירות, כולל במוצרים הבסיסיים, החזקים מסתדרים – אך למשפחות עניות קשה במיוחד לעמוד בהוצאה הנוספת. אם זוכרים שגל ההתייקרות בישראל הוא אנטי-חברתי במהותו, ברור שצעדים שנועדו לבלום אותו – כמו העלאת ריבית – יועילו לאורך זמן קודם כל למקבלי השכר הנמוך, באמצעות הקטנת השחיקה בכוח הקנייה המצומצם שברשותם.

2. "בנק ישראל פועל דווקא בתקופה שבה הממשלה לא יכולה לסייע לנפגעים"
בהיעדר תקציב באופק, או אפשרות לתקן חקיקה, הממשלה והכנסת אכן מוגבלות ביכולת להגיב לצעדים של הנגיד – למשל באמצעות נקודות זיכוי ממס, רפורמות לפריסת חובות, הלוואות בערבות מדינה או העלאה של שכר המינימום. לעומתן, בנק ישראל משוחרר לפעול גם בתקופת הבחירות – כך שהציבור נפגע בזמן הווה אך יפוצה (אולי) רק בעתיד. אלא שהשיתוק הפוליטי, הוא דווקא סיבה נוספת שבעטיה הנגיד חייב לפעול כבר עכשיו: אם ימתין לכינון ממשלה חדשה (מי יודע מתי?), המחירים ימשיכו לזנק עד שהאינפלציה תצא מכלל שליטה – מציאות שתחייב בהמשך פעולות כואבות עוד יותר. לכן, כשהאוצר מנוטרל במאבק להפחתת יוקר המחיה, חשוב במיוחד שפרופ' ירון יתפקד באופן מלא ובמנותק משיקולים פוליטיים. הפגיעה שעלולה להיגרם בקלפי לשרים או מפלגות מסוימות, עם או בלי הצדקה עניינית, לא צריכה לעניין אותו.

3. "הצעדים של בנק ישראל קיצוניים ומהירים מידי"
הזינוק הנוכחי של הריבית ב-0.75%, הוא באמת החד ביותר מאז נאלץ הנגיד המנוח, ד"ר דוד קליין, להקפיץ אותה ב-2002 – ועוד בעיצומו של מיתון. דווקא מפני שמדובר בצעד קיצוני מהצפוי, המקדים מדינות רבות בעולם, הוא משדר לשווקים מסר חריף ותקיף – ולפיו בנק ישראל נחוש לבלום את האינפלציה, גם אם זו עדיין מתונה יחסית לעולם. על החלטת הנגיד הקלה העובדה שבשבוע שעבר דיווחה למ"ס על צמיחה גבוהה של 6.8% ברבעון השני – כלומר החששות הקלאסיים, שעליית ריבית תסגור את ברז האשראי לעסקים ותוביל חלילה למיתון ואבטלה, לא נראים ממשיים כרגע. ייתכן שצריך להפנות לפרופ' ירון דווקא ביקורת הפוכה: אילו העלה את הריבית בצעדים גדולים יותר מלכתחילה, אולי ההתייקרויות היו נעצרות עוד קודם, והמהלך הנוכחי לא היה נדרש.
 

4. "העלאת הריבית תפגע בצריכה הפרטית, שהיא מנוע הצמיחה של ישראל"
למרות העליות המהירות במחירים, עגלת הקניות הישראלית התרחבה ב-10% רק בשלושת החודשים האחרונים. נתוני בנק ישראל עצמו מלמדים על זינוק חד באשראי ללקוחות הפרטיים, וכספי ההלוואות הללו – יותר מאשר עליות בשכר – מלבים את הביקוש והאינפלציה. לכן, יש היגיון במהלך שנועד לייקר את נטילת החובות החדשים ולהזרים לשוק פחות "אוויר חם", כסף שבעצם אין לנו, גם במחיר של צמצום מסוים בגדילת הצריכה הפרטית. בהקשר זה, כדאי לזכור שגם כיום הריבית נמוכה מאוד בהשוואה היסטורית – ודווקא העשור שבו היא שאפה לאפס היה החריג לנורמה, שלפיה כסף לא ניתן חינם. לכן בעבר הציבור ידע להדק חגורה: לחסוך יותר בפיקדונות ליום סגריר ולהעמיס על עצמו פחות הלוואות. אין צורך לחזור לתקופת הצנע, אך ריסון של חגיגת השופינג – הנובעת בחלקה מחובות זולים מידי – יוכל למתן את המחירים, שהם האיום האמיתי על כוח הקנייה לטווח הארוך.

5. "בנק ישראל נכשל: החובות מתייקרים, ובמקביל גם האינפלציה מחריפה"
בשורה התחתונה נכון שהעלאת הריבית עדיין לא בלמה את עליות המחירים; אדרבא: גם לאחר שזו זינקה כבר 4 פעמים ברצף, האינפלציה בשנה האחרונה רק הלכה ונעשתה גבוהה יותר. ספק אם בבנק ישראל צפו שהתרופה שרקחו שם, במינונים הולכים וגדלים, לא תוביל כלל לשיפור במצב החולה עד לשלב הנוכחי – ויש להודות שזה מאכזב. מנגד, מי יודע מה היה קורה למדד, אלמלא הוקפצה הריבית? האם העלייה המצטברת במחירים, שעד כה מסתכמת בשנה האחרונה ב-5.2%, הייתה הופכת מהירה עוד יותר – כפי שאכן קרה בפועל בגרמניה, בבריטניה ובהולנד? בלשכת הנגיד סבורים שנדרש עוד זמן עד שכלי הריבית יוביל לעצירת המחירים, וממילא אין כרגע תחמושת זמינה אחרת בארסנל הכלכלי של ישראל.

6. "הנגיד הכשיל את הציבור: הגדיל את מרכיב הפריים במשכנתא – ואז העלה ריבית"
בין שלל הטענות של הזוגות הצעירים, זו בעיניי הרלוונטית ביותר: במשך עשור, כל עוד הריבית במשק נותרה אפסית, בנק ישראל התעקש שלא להגדיל את מרכיב הפריים מעל לשליש מסך ההלוואה – מחשש שבעתיד הריבית עוד תזנק וההחזר החודשי יתייקר. על הנימוק הזה חזרו שוב ושוב הנגידים הקודמים, סטנלי פישר וקרנית פלוג, גם כאשר ההגבלה נראתה חסרת טעם ועלתה לרוכשים בעשרות אלפי שקלים: "אנחנו שומרים על הצעירים דרך איסור על נטילת הלוואות מסוכנות מידי" – הסבירו השניים בהתבטאות אופיינית ב-2013, בוועדת הכספים של הכנסת. אלא שבשנה שעברה קיבל מחליפם, פרופ' אמיר ירון, החלטה הפוכה – להתיר הגדלה של הפריים עד לשני שלישים מהמשכנתא – ובעקבותיה בחרו קונים רבים להיחשף יותר ויותר לריבית שקובע בנק ישראל, הנושקת כבר ל-45% (!) מהתיק כולו. לרוע המזל, בדיוק בשלב ההוא גברו לחצי האינפלציה, שכמעט אף כלכלן לא חזה מראש, וכך הפך המסלול הפופולרי למעיין מלכודת מתוצרת בית: עשרות מיליארדי שקלים הוסטו בעידוד הנגיד מריביות קבועות ולא צמודות אל עבר הפריים, שאותו הוא עצמו ייקר כמעט ב-2%. כמובן שלא לתוצאה הזו כיוון בנק ישראל מלכתחילה, אך יש לו בהחלט אחריות לקושי שחווים כעת רבים בעקבותיה.
 

7. "העלאת הריבית מרסקת את הדולר והאירו, היצואנים מפסידים ויפטרו עובדים"
ברור ששיעורי ריבית גבוהים, למשל לעומת גוש האירו, משפרים את האטרקטיביות של המשק הישראלי להשקעות זרות – כך שהשקל מתחזק מול המט"ח. בתקופה שבה הכלכלה האירופית נכנסת ממילא להאטה, בעיקר בשל הצמצום במסחר בין גרמניה לרוסיה, חולשת האירו בולטת יותר – עד כדי כך שבאופן חריג, הדולר עקף אותו השבוע. הצניחה בשערי המטבעות מקטינה את הכנסות היצואנים, ואילו את ההוצאות הם עדיין נדרשים לשלם כאן בשקלים, באופן ששוחק את רווחיהם ומעלה חשש מפיטורי עובדים. בנק ישראל יכול אמנם לרכוש מט"ח כדי לאזן את המגמה, כפי שעשה שוב ושוב בסכומי עתק לאורך השנים האחרונות, אך במבחן התוצאה הכיוון נותר ברור: העלאת הריבית מחלישה עוד יותר את הדולר והאירו – לשמחתם של הנופשים בחו"ל, ולצערן של חברות המשווקות את מוצריהן מעבר לים. בינתיים, לפחות כל עוד האבטלה נשארת נמוכה, לא נראה שהצרות האלה משחקות תפקיד מרכזי בקבלת ההחלטות של הנגיד על הריבית.

לסיום, כמה מילים על אחריות אישית: באופן די אבסורדי, וחרף עליות הריבית האחרונות, רוכשי הדירות ממשיכים להגדיל את החשיפה דווקא למסלול הפריים – שהגיע בחודש שעבר לראשונה ל-45% מתיק המשכנתא הישראלי; הכול למרות שבאפיק הזה ממש, הבנקים העלו את הריבית אפילו מעבר להתייקרות שיזם הנגיד עצמו – כלומר, הגדילו את רווחיהם מפעולות מימון במאות מיליוני שקלים. הלקוחות האלה צריכים להביא בחשבון אפשרות שהריבית תמשיך לעלות – וגם הם ישלמו את המחיר.

עוד ב-

התאחדות התעשיינים מאותתת לנגיד: לא יהיו עוד העלאות ריבית

לכתבה המלאה

בעוד כשבוע נכנסת לתוקף רפורמה צרכנית בתחום, שתחייב כל בנק להציג ללווים שלושה סלי משכנתא אחידים – על גבי טופס זהה ובשפה קבועה – כך שייעשה פשוט יותר להשוות בין הצעות מתחרות. אולם, במציאות של ריבית מזנקת, ספק גדול אם צעד כזה יוביל לחיסכון משמעותי בגובה ההחזר החודשי למשפחה. מצוקתם של הזוגות הצעירים אמנם מורגשת היטב כבר היום, אך ייתכן שהיא עדיין לא הגיעה לשיאה.