הסחר העולמי מתאפיין בהטיה גדולה למרחק. ככל שהמרחק בין מקור הייצור לבין יעד הצריכה גדול יותר כך יורד פוטנציאל הסחר. מאפיין זה נכון הן בסחר בין מדינות והן בסחר הפנימי בתוך המדינות. כתוצאה מכך, יש הטיה גדולה לסחר בין שכנות קרובות. בין שליש לחצי מהיקף הסחר בין מדינות העולם הוא סחר בין מדינה לבין שכנותיה הקרובות.

ברקע לכך, טמונה העובדה כי מרחק משפיע על עלויות ההובלה כמו גם משפיע על פערים תרבותיים. יותר קל וגם זול למכור לשכן קרוב מאשר למכור לזר שאינו דובר את שפתך, אינו מכיר את תרבות החוזים שלך ועלויות ההובלה אליו גבוהות.

מעבר למרחק גם התוצר המקומי הגולמי של המדינות הסוחרות משפיע על היקפי הסחר ביניהן. ככל שהתוצר גדול יותר כך פוטנציאלי הייצור והיצוא גדולים יותר אך כך גם הביקושים, לרבות הביקוש ליבוא, גדולים יותר.

הפרמטרים של מרחק ותוצר נכללים במודל הסחר המרכזי המשמש את הכלכלנים המכונה מודל הכבידה. על שמה של התיאוריה הפיסיקלית הידועה לפיה כוח המשיכה בין שני גופים הוא פונקציה של המסה ופונקציה הפוכה של המרחק ביניהם.

לצערנו, ישראל סובלת הן משכנות שאינן מחבבות אותנו בלשון המעטה והן משכנות עניות אשר התוצר המקומי הגולמי שלהן נמוך מאוד. התוצאה שישראל מפסידה בין שליש לחצי מפוטנציאל הסחר שלה. ובכן, איך יתכן כי ישראל היא מעצמת סחר על אף ההפסד התיאורטי שתיארתי? למעשה, ישראל היא מדינה אשר שיעור היצוא שלה בתוצר מרשים ואילו הגיוון ביצוא שלה הוא לא פחות ממדהים בכל קנה מידה.

הן גיוון גיאוגרפי והן גיוון ענפי והכול תוך משקל גבוה מאוד של מוצרים ושירותים בטכנולוגיה גבוהה. כל זה יתכן מאחר שלרשות ישראל עומד מכפיל כוח (לצד כמובן הון אנושי גבוה מאוד). רשת של קהילות יהודיות בעולם שמשמשות כתחנות סחר קדמיות שלנו.

זאת ועוד, הריחוק הגיאוגרפי משפיע אולם הוא משפיע הרבה פחות כאשר המדובר הוא ביצוא של הייטק. אין הרבה משמעות לעלויות ההובלה כאשר המדובר במוצרים יקרים בטכנולוגיה גבוהה. זאת ועוד, גם הפער התרבותי פחות רלוונטי מאחר שהקושי המרכזי ברקימת העסקה נובע בעיקר מהפער בין אפיון הצרכים של הלקוח לבין בחינת הפתרון המוצע. פער זה מגושר באופן יוצא מן הכלל כאשר ליצואן ישנם אנשי קשר בשטח שמסייעים לו הן למצוא את הלקוח, הן לאפיין את צרכיו והן להפנות את תשומת ליבו ליתרונות הגלומים בפתרון הישראלי.

מילים אחרות,  לישראל עומד יתרון אדיר בכל הנוגע ליצוא הייטק בעוד שהחיסרון הגיאוגרפי בטל בשישים ביצוא מסוג זה. במחקר שערכתי ופורסם לפני כעשור שנים הראיתי כי היצוא הישראלי למדינה עם קהילה יהודית קטנה גדול באופן משמעותי מאוד מהיצוא למדינה עם תוצר זהה ובמרחק דומה אשר אין בה קהילה יהודית.

אולם, רשת הקהילות היהודיות אינן הנכס היחיד שעומד לרשותה של ישראל. קיים נכס נוסף, אמנם מצומצם יותר אך עדיין בעל חשיבות שאיננו עושים בו שימוש. לא לרווחתה של הכלכלה כולה ולא לרווחתו של הציבור הרלוונטי. כוונתי היא שישראל יכולה ליהנות גם מרשת הקהילות הפלסטיניות הנפוצות בעולם.

העם הפלסטיני דומה לעם היהודי בתפוצתו הגיאוגרפית. ערביי ישראל (מוסלמים ונוצרים) יכולים אפוא, בעזרת הכוונה מדינתית שלבטח לא תזיק, לרקום קשרי סחר בין יצרנים או יבואנים ישראלים לבין יצרנים או יבואנים זרים בהתבסס על קרובי משפחתם הנפוצים בעולם כולו. ישראל גם יכולה למנות נספחים כלכליים מקרב ערביי ישראל שתפקידם לסייע לרקימת קשרי הסחר ובפרט במדינות עם קהילה פלסטינית גדולה.

היתרון הכלכלי שיצמח לנו ממימוש פוטנציאל זה הוא חשוב ברמה הלאומית אך הוא חשוב במיוחד לצמצום הפערים הכלכליים בין ערבים ליהודים כמו גם לחיבור טוב יותר של ערביי ישראל לכלכלת ישראל ובתקווה גם למדינת ישראל.  

עוד ב-

מדוע המשימה שלי כה קשה? | טור ה-200 של פרופ' ירון זליכה

לכתבה המלאה

הכותב הוא ראש ביה"ס לחשבונאות, כלכלה וניהול כספים בקריה האקדמית אונו ויו"ר המפלגה הכלכלית