חילופי המכתבים בין אנשי היועצת המשפטית לאנשיו של ראש הממשלה בסוגיית נציב המדינה כבר הפכו לעניין שבשגרה וכולם בסימן אויבים לעט. נתניהו מקדם מינויים זמניים, שנויים במחלוקת, וחוקים של חברי מפלגתו שנועדו להכשיר את המנגנון שיתן לו שליטה על בחירת הנציב הקבוע הבא, היועמ"שית מתנגדת בשיטתיות ולרוב זוכה להתעלמות.

אבל לא משנה באיזה צד של ההתנגשות הזאת אתם, יש במכתבים האלו יש דבר אחד שכנראה תסכימו שאסור להתעלם ממנו. בפסקה קצרה ולכאורה שולית, שנשארה גם הרחק מהכותרות, תיאר בסוף השבוע עו"ד גיל לימון איך העובדה שמשרת נציב שירות המדינה לא מאויישת משפיעה על חיינו.

הדוגמא המטרידה ביותר: "תלויות ועומדות בימים אלה בקשות להשעייתם של עובדי מדינה, אשר מיוחסות להם עבירות פליליות או משמעותיות (ביניהם, כפי שנמסר לנו, עובד סיעוד שפגע לכאורה מינית במטופלת, איש חינוך שתקף לכאורה תלמיד בית ספר ועוד)". צריך לחזור ולקרוא את השורות האלו כדי להאמין. גם בשגרה, המוסדות הציבוריים עמוסי בירוקרטיה.

כך למשל אם מלמד בבית הספר של הילדים שלכם מורה לא מוצלח שהמנהלת תבקש להיפרד ממנו, ייקח כ-300 ימים לפטרו, במקרים רבים לאורך התהליך תלמידיו יעלו כיתה והוא יישאר לעוד שנת לימודים. אבל שמורה ימשיך ללמד, או לפחות לקבל משכורת, בבית הספר חודשים אחרי שתקף בו תלמיד? זה מקרה קיצון, שאי אפשר להשלים עם העובדה שזוכה מהפקרות הבירוקרטיה. וזו, כאמור, רק דוגמה אחת. נציב שירות המדינה אמור להיות האיש שמנצח על בירור התלונות הללו ויתן את החותמת הסופית שתכריע את עתידו של כל עובד במגזר הציבורי. כך, באין נציב, המנגנון משותק.

המשנה ליועמ"שית לא עוצר שם. לדבריו גם לא ניתן לטפל ב"הארכת שירותם של עובדי מדינה חיוניים אשר הגיעו לגיל פרישה". זה אולי נשמע טכני, אבל את האנשים האלו אנחנו פוגשים, או בעיקר מתוסכלים שלא פוגשים, יום-יום. הוא מתאר מקרים שכבר מתרחשים, ביניהם רופאים שאוחזים במומחיות יחודית ונחוצה. במילים אחרות: בפעם הבאה שתבינו שלקבוע תור לרופא מומחה במערכת הציבורית זו משימה בלתי אפשרית, דעו שבגלל שאין נציב אנשים שהיו יכולים לטפל בכם נפלטו מהמערכת רק כי אין מי שיחתום על הארכת מינויים. השיתוק הזה אף נמשך לאורך כל השרשרת, מגיע עד לצמרת משרד ראש הממשלה. כהונתה של ממלאת מקום המנכ"ל דרורית שטיינמץ, מינוי זמני גם כן, פגה השבוע ואין נציב שיכריע על המשך כהונתה.

למצב האבסורדי הזה שנקלענו עליו אחראיים כותבי המכתבים והמתנגחים מכל צידי הזירה. תקציר הפרקים הקודמים: ב-2018 כבר היינו בסרט דומה. שנה בלי נציב קבוע וקרב בין נתניהו דאז למנדלבליט על איך יראה המינוי הבא. זה נגמר בפשרה: נתניהו בחר מועמד יחיד, ממש כפי שרוצה לעשות גם כעת, אבל מהפעם הבאה התחייב שיהיה נוהל מסודר ומקצועי לאיתור האיש המתאים ביותר לתפקיד. אבל כשהסערה התורנית שככה כולם שכחו מזה, מנדלבליט ובהרב מיארה שנכנסה לתפקיד אחריו נרדמו שניהם בשמירה וכך הנוהל שהציעה היועצת המשפטית הונח על שולחן הממשלה רק כשהנציב כבר היה, שוב, עם חצי רגל בחוץ. גם נתניהו, שדחה את הנוהל והתעקש להמשיך בשיטה הקיימת למרות ההבטחות, יכל מצידו לאורך כל השנים האלו לדאוג לעגן אותה בחוק – ממש כמו שחברי מפלגתו נזכרו להתחיל לעשות רק בימים האחרונים.

זה לא הזמן לחפש אשמים, זוהי שעת חירום שמחייבת למצוא פתרון. אלא שגם המועמד הזמני שהציע נתניהו, מנכ"ל משרד החוץ עדן בר-טל שבינתיים דחה את ההצעה, מעולם לא היווה דרך אמיתית להתגבר על הבעיה. גם כאן, בזמן שהכותרות עסקו בשאלה האם אדם שמחזיק במקביל במשרת אמון פוליטית יכול לחלטר במקביל כשומר סף, פספסנו את המהות. גם היא מסתתרת במכתבו של לימון: "בר-טל ביקש להעביר את תפקידי הנציב בתחום המשמעת לאדם אחר, מאחר שלדבריו, היקף הנושאים המוטלים על כתפיו כמנכ"ל משרד החוץ, וחשיבותם, לא אפשרו לו להקדיש את הזמן הדרוש כדי למלא את כלל התפקידים הנוספים".

במילים אחרות: גם אם המועמד של נתניהו היה מתיישב על כיסא הנציב, לא היה מי שיחתום על השעייתו של עובד סיעוד שפגע לכאורה מינית, מורה שמואשם בתקיפת תלמיד ושאר המקרים שימשיכו להיערם על השולחן שמולו כיסא ריק. כיסא שעדיין לא ברור מי, איך ובעיקר מתי יאיישו אותו.