תוכניות ליום שאחרי המלחמה, בישראל ובעזה, עדיין אין לממשלתנו. אבל נתניהו חשף השבוע תוכנית עתידית מפתיעה דווקא ליחסינו עם המעצמה הגדולה בעולם: להיגמל מהסיוע האמריקני. "אנחנו מקבלים קרוב לארבעה מיליארד דולר לנשק. אני חושב שנצטרך להיגמל מהסיוע הבטחוני האמריקני, כמו שנגמלנו מהסיוע האזרחי", אמר בדיון חסוי בוועדת החוץ והביטחון.

אלא שאלו רק המיליארדים שישראל מקבלת מידי שנה בעיתות שגרה, מאז פרוץ חרבות ברזל אלו הפכו לכסף הקטן. מחקר של מכון ווטסון האמריקני הראה ששנה בלבד לפרוץ המלחמה ארצות-הברית הוציאה יותר מ-22 מיליארד דולר על סיוע צבאי לישראל – תחמושת התקפית, פריסת נושאות מטוסים וסוללות להגנה אווירית, מה לא – כלומר היא שילמה עבורנו את רוב המחיר הכלכלי של המלחמה.

אז מה בוער דווקא עכשיו לצאת בהצהרות כאלו? דבר אחד ברור, התשובה לשאלה הזאת לא מגיעה מעולמות הכלכלה. כבר לפני שנה הכריז נתניהו בטקס יום השואה ביד ושם, על רקע הביקורת הבינלאומית על המלחמה המתארכת: "גם אם ישראל תיאלץ לעמוד לבד נעמוד לבד, ונמשיך להכות בעוצמה באויבינו עד הניצחון". שנה אחרי הניצחון עוד לא הגיע, הלחימה לא הלכה לשום מקום וטראמפ מנהל מעל ראשנו מגעים להפסקת אש עם חמאס. יתכן שזו דרכו של נתניהו להעביר שוב על רקע כל אלו את אותו המסר, באיום מרומז.

אבל הנה הסיבות מדוע הוא מאיים באקדח ריק: "נגמלנו מהסיוע האזרחי?" בסך הכל החלפנו התמכרות אחת באחרת. לא סתם ארצות הברית מכונה "אחותנו הגדולה", במשך עשרות שנים היינו מחוברים לחבל הטבור התקציבי שלה בכל תחומי החיים, מענקים כספיים זרמו לא רק לביטחון אלא גם לצרכים כמו פיתוח מפעלים וכיסוי חובות, היו גם משלוחי מזון וציוד. אבל כשנתניהו הפך לראשונה לראש ממשלה, הוא מיהר להכריז: גדלנו, הגיע הזמן לחתוך את חבל הטבור. "אני מאמין שלא יכול להיות מחווה גדולה יותר לסיוע הכלכלי ארוך השנים של אמריקה לישראל מאשר שנוכל לומר: אנו עומדים להשיג עצמאות כלכלית. בארבע השנים הקרובות, נתחיל בתהליך ארוך טווח של הפחתה הדרגתית של רמת הסיוע הכלכלי הנדיב שלכם לישראל", הכריז מול הקונגרס האמריקני וזכה שם לתשואות.

אבל במבחן התוצאה נתניהו ויתר רק על הסיוע הכלכלי האזרחי וגם זה ברמה הטכנית, כי באותן שנות הפחתה הדרגתית גדל מנגד הסיוע האמריקני הבטחוני. במילים אחרות: זה לא היה יותר מתרגיל חשבונאי וככה המהלך לא באמת הורגש בכיס של אזרחי ישראל. בפעם האחרונה שנחתם הסכם סיוע בטחוני עם האמריקנים תקציב התמיכה השנתי שקיבלנו מהם במסגרתו שבר עוד שיא ובהתאם מחיר הוויתור עליו.

מאיפה נתניהו יביא את הכסף?אנחנו בתקופה כלכלית קשה במיוחד ואפילו אם סיום המלחמה יועיל להגיע, היא לא תיגמר בקרוב. לתקציב הביטחון תידרש תוספת של מעל 10 מיליארד שקלים בשנה לפחות עשור קדימה, ביחס למצב לפני פרוץ המלחמה. התקציבים האזרחיים, מנגד, כבר שנתיים תחת קיצוצים. הממשלה גם הורידה את שכר עובדי המגזר הציבורי, העלתה מיסים ומחירים של שירותים ממשלתיים לכולנו ומנגד לא עושה דבר כדי לטפל בגל עליות המחירים. המחאה הפרועה של המורים בשבוע שעבר וההתגייסות של עובדים נוספים, כמו המתמחים והרופאים, מוכיחה שהציבור העובד כבר על הקצה.

כל גזרה נוספת שתונחת על גבינו, עלולה להיות זו שתוביל לשבר ומיליארדים נוספים לביטחון מידי שנה הם לא קש, אלא סלע של טונות. כדי לממן בעצמנו את הסיוע האמריקני נצטרך לוותר למשל על כל תקציבי ההשכלה הגבוהה, או להעלות ב2%  את המע"מ וכך לייקר עוד את כל המוצרים.

מנגד, למדינת ישראל עדיין יש שומנים עודפים שאפשר לקצץ בהם: מיליארדים של כספים קואליציוניים ומשרדי ממשלה מיותרים. יש גם דרכים לגייס למדינה הכנסות נוספות – כמו מלחמה בהון השחור ושילוב של כלל המגזר החרדי בשוק התעסוקה שיניב עוד מיסים. שוויון בנטל הכלכלי יכול היה לאפשר לנו להיפרד לפחות מחלק מהסיוע האמריקני, אבל בשביל זה נתניהו יצטרך להיגמל משותפיו הקואליציוניים תחילה.

מי אמר שיש לנו צ'ק פתוח?
מול כל אלו, נדמה, יש תרחיש אחד שבו ניגמל מהסיוע האמריקני: גמילה בכפייה. הסכם הסיוע האחרון נחתם עם אובמה ב2016 לעשור, כך שבקרוב טראמפ יצטרך להחליט האם לתת לנו את המנה הבאה. על סמך ההיסטוריה, האמריקנים ימשיכו לשלם. על סמך ההיסטוריה של דונאלד טראמפ, גם סטטוס קוו של עשרות שנים אינו ערובה לדבר וכלום לא בטוח. מאז שחזר לבית הלבן כבר קיצץ בתקציבי הסיוע שמועברים באופן שוטף לשורה של מדינות באפריקה, ומי יודע אם זו לא רק יריית הפתיחה.

עוד ב-

על רקע הביקור במזרח התיכון: משבר ביחסים בין נתניהו לטראמפ

לכתבה המלאה

לכן, בתיאוריה נתניהו צודק. מפרוץ חרבות ברזל ואף במלחמות קודמות ארצות-הברית לא פעם קשרה את ידי ההנהגה הישראלית, טראמפ עלול להתהפך עלינו בכל רגע, אז עדיף שניגמל מהתלות בה ונצא לעצמאות כלכלית. אבל תסמיני הגמילה יהיה כואבים ובמציאות מלאת אתגרים בטחוניים ושיקולים פוליטיים-קואליציוניים, ספק אם נצליח לשאת גם אותם.