ספיר, סטודנטית שנה שנייה לאחיות מאריאל, הגיעה להתנסות הראשונה שלה באסותא, במחלקת אורולוגיה. בתוך שגרת לימודים אינטנסיבית והתנסות קלינית מאתגרת, על רקע תקופה מורכבת של מלחמה ושגרת חירום, היא מצאה את עצמה ברגע אישי מטלטל ומרגש כאחד: סבתה הגיעה לאסותא לצורך השתלת קוצב לב.

באותם רגעים, הגבול בין היותה סטודנטית לבין היותה נכדה היטשטש. ספיר לא הייתה רק חלק מצוות מטפל בהתהוות - היא הייתה עוגן של ביטחון, רוגע ואהבה עבור סבתה. היא שילבה ידע מקצועי עם רגישות אנושית עמוקה, וליוותה את סבתה לאורך התהליך ברוך, במסירות ובתחושת שליחות אמיתית.

צילום: פרטי

סיפורה של ספיר מתחיל הרבה קודם לכן. שורשיו נטועים בדמותה של סבתא רבתא שלה, אסתר ז״ל, ילידת 1926 מהעיר פרשבורג (ברטיסלבה, סלובקיה). בתקופת מלחמת העולם השנייה שלחו אותה הוריה לבודפשט, מתוך תקווה להגן עליה, שכן שם שלטון הנאצים הגיע מאוחר יותר. אולם גם שם לא ניצלה - והיא נלקחה למחנה ההשמדה אושוויץ, שם שהתה כעשרה חודשים כנערה צעירה בת 17-18.

עם שחרורה, הצליחה אסתר לשוב לעיר מולדתה, שם התאחדה עם אמה ואחותה -שתיהן שרדו אף הן לאחר שהיו כלואות במחנה טרזיינשטט. רבים מבני משפחתה הקרובים - אביה, אחיה ואחיותיה - נרצחו בשואה. מן האובדן הכבד צמחה משפחה שנשאה עמה מורשת של אמונה, חוסן נפשי ויכולת יוצאת דופן להתמודד עם מציאות מורכבת. ערכים אלו עברו מדור לדור - והיום הם ניכרים היטב בדרכה של ספיר.

עוד ב-

"אני הנכד של רוצח ההמונים הגדול בהיסטוריה": צפו בתיעוד המטלטל

לכתבה המלאה

ברגע שבו עמדה לצד סבתה, לא רק כנכדה אלא גם כסטודנטית לאחיות בתחילת דרכה, נסגר מעגל מרגש של דורות: מן החושך הגדול אל שליחות של טיפול, מן הכאב אל הנתינה, מן ההישרדות אל החיים.