שאול עבר את טרזינשטט, אושוויץ וצעדות המוות, עלה לארץ והתגייס לפלמ"ח, וחיים ראה כילד את השמדת קהילת בודפשט התגייס לצנחנים ולחם במלחמות ישראל.

בדבריהם ניכר כי ניסיון חייהם עתיר התלאות והמלחמות הקנה להם חוסן ואפילו תקווה לשיקום והתחזקות גם לאחר השבר של שבעה באוקטובר.

כמו חיים ושאול שמסרו את עדותם בעדות 710, אין לנו כוונה להשוות בין האירועים, אלא ליישם שיעורים אשר נלמדו בעקבות השואה ומקבלים את ביטויים בשאלות: איך ראוי לתעד את מי שעבר את התופת? איך אפשר להמשיך להאמין בטוב אנושי לאחר ששורדים שנאה ואלימות רצחנית כל כך?

באביב 1945, שבעים ושמונה שנים לפנינו, הגיעו אנשי יחידות ההסרטה האמריקאיות והבריטיות למחנות הריכוז בגרמניה. החלטתם לתעד את סיפורי השורדים על רקע הזוועה שינתה את הקולנוע, שבפעם הראשונה הפנה את המיקוד ממנהיגיה וממוביליה של המלחמה אל קורבנותיה. בבסיס המאמץ הרב שעשו יוצרי הקולנוע לשנע מכשירי הקלטה כבדים ולסנכרן את קולם של שורדי המחנות עם מבע פניהם עמדו חמלה, כבוד אנושי ואחריות להקשיב ולשאת את קריאתם לצדק היסטורי.

בתגובה אחרת לזוועות השואה ומלחמת העולם השנייה, ביקש הפילוסוף, שורד השואה, עמנואל לוינס לאתחל את המחשבה הפילוסופית, שלא הצליחה למנוע ולתפיסתו אף הובילה, להתדרדרות המוסרית. הוא הציע להפוך את הפילו-סופיה מ"אהבת החוכמה" לחוכמה בשירות האהבה - אהבת האדם. זאת, כדי שתשמש כנגד השנאה שפיעמה בנאציזם והביאה לרציחתם של מיליונים. הוא ניסח אתיקה רדיקלית שבה ה"קירבה" מגדירה אחריות אישית טוטאלית לָאַחֵר וה"צדק" מגדיר את המחויבות לכלל האחרים ולאנושות כולה. בכתיבתו הוא מבקש ליצור זיקה בין האחריות האישית לבין הצדק הכלל אנושי.

מתוך אחריות אישית כלפי השורדים ומחויבות לשאת את עדויותיהם בקריאה לצדק היסטורי יצאנו עם הקמת עדות 710 כנגד גלים של מסחור, קיטוב ואלימות השוטפים את המדיה. לתפיסתנו, אין מקום, בתיעוד שורדים, מפונים ונפגעי המלחמה למיקרופון ומצלמה חודרניים, המצפים לסחוט סיפור דרמטי ודמעה תוך דקות כדי לרוץ ולתעד את האסון הבא. בזמן שעיתונאים ודוקומנטריסטים עטו עם מצלמות על מרכזי המפונים, החלטנו לפנות בזהירות אל מי שפונו מזירת הקרבות, ללא שידול או לחץ לדבר, ומתוך הבנה שהומניזם אמיתי דורש שותפות.

בחרנו לאמץ בעדות 710 את מורשת ההקשבה והתיעוד אותה ניסח דורי לאוב, פסיכיאטר ומתעד עדויות חלוצי ששרד כילד את מחנות הריכוז ברומניה. לאוב ניסח אתיקה תיעודית-טיפולית הדורשת מהמתעדים "נוכחות אינטימית וטוטלית" בהקשבה לשורדים מתוך אחריות למצבם הרגשי. לפי לאוב, המאזין לטראומה משמש כבן לוויה הכרחי במסע אל "ארץ לא ממופה" שהשורד אינו יכול לצלוח לבדו. 

בעוד שלאוב העניק אוזן קשבת לשורדי השואה ששתקו עשרות שנים, שורדי שבעה באוקטובר, דרשו לתעד ולפרסם את עדויותיהם מייד על מנת שישמשו במאבקם בהכחשה, בהדחקה ובהשתקה. לקחנו את המחויבות לערוך, לפרסם ולבנות ארכיון דיגיטלי מתקדם שיאפשרו לימוד, מחקר ויצירה. כך, להביא השיעור ההיסטורי וההומניסטי העולה מהן לקהלים רחבים בזמן אמת.

אנו מבקשים בעדות 710, ליצור נוגדן לכוחות ההרסניים של המדיה והקולנוע, לתרבות שיוצרת אותם ומתהווה מתוכם. זוהי אפשרות לרתום מצלמות, מיקרופונים ומסכים כדי להתניע תהליכי תיקון ושיקום חברתיים ותרבותיים. זוהי אפשרות להביט בפניהם של אנשים, להקשיב לכאבם, לדרוש צדק, לבקש נחמה, להציג כבוד אנושי ולהפיץ אמונה בטוב.