תרבות ופנאי

פרוורטי, אפל ומהפנט: אי אפשר להסיר את העיניים מ"טרופיקנה"

בסרט הביכורים שלו, עומר טובי מציג שעטנז קולנועי ייחודי של מותחן פסיכולוגי עם אלמנטים של אימה, דרמה פריפריאלית ומוטיבים אירוטיים

אביב עגיב | 7/8/2025 9:02

בסרט הביכורים שלו "טרופיקנה", הבמאי עומר טובי - יליד סוף שנות ה־80' - פורץ למסך עם יצירה מסעירה שמסרבת להיכנע לחוקי ז’אנר אחד. מדובר בשעטנז קולנועי ייחודי: מותחן פסיכולוגי שנפתח באימה, נוגע במסתורין, גולש לדרמה פריפריאלית, ושופע במוטיבים אירוטיים - לא לשם פרובוקציה, אלא כדי להמחיש את העולם הנפשי, הרעוע והמסויט של גיבורת הסרט.

צילום: פיליפ לאבלט

טובי, ממייסדי ליין המסיבות הגאה "אריסה", במאי קליפים לאמני הפופ הגדולים בישראל ואחד היוצרים של הסדרה "היורשת" (קשת 12), מגיע לקולנוע עם שפה ויזואלית מגובשת, אסתטיקה קפדנית וחיבה ברורה לתהומות הנפש. "טרופיקנה" מביא את כל אלה למסך - אך לראשונה מפנה את המצלמה פנימה, אל תוך עולמה האפל של אישה שקופה. זו לא עוד דרמה על קופאית קשת יום - אלא דיוקן פסיכולוגי עמוק, שנוגע בתהומות הזהות, הבדידות והטירוף.

צילום: פיליפ לאבלט

במרכז העלילה: אורלי בלאיש - קופאית ביישוב מדברי קטן שחצתה את גיל 50 (עירית שלג בתפקיד נועז ותובעני). חייה נעים בין קופה רושמת לבין טיפול באמה הסיעודית (רבקה בכר, שקטה ומצמררת). כבר ברגעי הפתיחה, כשקופאית אחרת מתה בנסיבות מסתוריות, אורלי "יורשת" לא רק את העמדה - אלא גם את זהותה. משם, הסרט צולל לרכבת שדים פסיכולוגית, פרוורטית, מינית וכמעט שטנית, שבה הגבולות בין זהות, דחף וזיכרון מיטשטשים לגמרי.

הסרט מרהיב ויזואלית - אך לא לשם יופי בלבד. כל פריים נדמה כמכוון כדי להכניס את הצופה לתוך ראשה של הגיבורה. כיבוי האורות בסופר הופך לרגע קלסטרופובי עוכר שלווה, והפריפריה המדברית נדמית לפרקים כאילו נשלפה מסרט אימה איטלקי משנות ה־70. גם הסצנות הארוטיות - אמיצות אך ספוגות חמלה - אינן נועדו לגרות אלא לחשוף. זו מיניות לא כגירוי אלא כתסמין נפשי לעולמה הפנימי של הגיבורה.

שלג, בת 66, נושאת את הסרט על כתפיה באופן מעורר השתאות. הבחירה בה לתפקיד ראשי שכולל עירום, אלימות וחשיפה נפשית קיצונית - אינה גימיק ואינה "שוקינג לשם שוקינג". טובי יכול היה ללהק אישה צעירה יותר, אך בחר במודע באישה בשלה, שנוגעת בתהומות נפשה בגיל העמידה. זו בחירה אמיצה, מקורית - ואף מתריסה.

הוא מייצר עבורה דמות מרובדת, שקשה שלא לחוש כלפיה גם אמפתיה, גם פחד - וגם סלידה רגעית.טרופיקנה כבר הוקרן בפסטיבלים בינלאומיים - ובצדק. זהו סרט מגובש שלא מתחנף, לא מנסה להיות "ישראלי יפה" או קל לעיכול, ולא מחפש בהכרח נחמה. הוא מטריד, מרגש, מהפנט - ולעיתים קשה לצפייה. מסוג הסרטים שלא עוזבים אותך גם הרבה אחרי שהאורות באולם נדלקים.

עומר טובי מצליח לטוות ז'אנר ייחודי בנוף המקומי - כזה שבו האימה צומחת מהאישי, והאסתטיקה משמשת לו רקמה נפשית, לא תפאורה.