עידן רייכל פרסם הבוקר טקסט שכתב על החטופים, החזרה לשגרה והשבוי רון ארד, שמעולם לא חזר. המסר שרייכל מעביר חד וברור: "אסור שנשלים". בחרנו להציג את הטקסט במלואו.
"ביום אחד נעצרו חייהם. איך מסבירים לעצמנו, בלי שנישחק, בלי שנתעייף או נתרגל, וגרוע מכל אלה, בלי שנשלים. איך נסביר לעצמנו ולעולם שלאנשים היו תוכניות וחלומות וחיים שלמים. ובשבת אחת, תוך כמה דקות או שעות, הפכו חייהם לגיהנום.
הם נחטפו והוגלו לפלנטה אחרת, שם אין זמן, ואין מקום. שם אתה לא שולט בשום רצון שלך. לא לשתות, לא לדבר, לא לאכול ולא לנקות את עצמך. אתה לא רשאי לטייל, או לנשום אוויר נקי. אתה לא שולט בגופך, וגופך לא בבעלותך. ורק נשמתך נלחמת כדי לא לצאת מדעתה.
שפיות, רק להישאר שפוי. להיאחז בגרגר של תקווה, שתבוא חללית עם מלאכים במדי זית, איכשהו, יום אחד, ותחזיר אותם למקום בו היו חיים. הם יודעים שהבית שגרו בו נחרב. הם לא יודעים עד כמה. וחלקם לא יודעים אם יש קרובים אהובים לחזור אליהם. אבל הם רוצים רק לחזור, רק לחיות".
והם בחלל חיצון, שאתה נשלט בו בידי חייזרים מלאי שנאה. סדיסטים וחסרי חמלה. נתונים למרותם.
בחמישי בערב הלכתי ברחובות העיר, והעיר סואנת, והמסעדות מלאות, ויש חיים שלמים בעיר. ויש פקקים בדרך לעבודה. ויש הופעות והצגות. אפשר וצריך לחיות. אבל אסור שנשלים.
היה לנו את רון ארד. שהתגעגענו אליו. אבל עמוק בפנים העם השלים. הבינו שככה זה. הוא לא יחזור. חשבו עליו, ושרו לו. אבל בלי ששמו לב פתאום חשבו עליו פעם ב... " והוא היה שם. והיו סבבי לחימה עם הפלסטינים, מתישים- אבל במרכז הארץ השלימו. שככה זה.
יש הבדל עצום בין חייל שיוצא לקרב, ויודע שבמקרה הגרוע הוא יקריב את חייו. לבין אזרחים חטופים ממקום חייהם ומחיק משפחתם בשבת בוקר שמחת תורה.
אסור לנו להשלים, כפי שבמערב אפריקה השלימו שלעיתים הבוקו חראם חוטף אנשים. והחברה שם משלימה. שככה זה. לפעמים זה קורה. כפי שבמזרח אירופה, בהודו, נחטפים ילדים ונשים. והחברה שם משלימה. שככה זה לפעמים. אסור לנו להשלים. הם שם.
ועוד כמה שנים יחטפו אחרים לפלנטה הזו. המוטיבציה של האויב קיימת תמיד. להגלות את השלל בדמות החטופים לפלנטה שלהם. אם הם ג'ינג'ים, או נשים צעירות, סבים וסבתות וגברים מלאי חיים. ואחרי כמה שנים יחטפו עוד. ועוד.
אסור לנו להשלים. ההשלמה היא בעצם העובדה שאם תדמיינו שעוד שנתיים יחטף אזרח מאשקלון, לפלנטה הארורה. האם לא נאמר בליבנו עמוק בפנים שכבר היינו בזה, זה לא חדשות וזה לא מסעיר, וזה רק חטוף אחד.