אבא שלובש את חולצת המדים של בנו ומצדיע לו מעל קברו הטרי, פצועים שמפוזרים במסוקים בין בתי החולים, אימהות ואבות שלא ישנים בלילה, פוסט טראומה של חטופים וחטופות, לצד משפחות שעדיין ממתינות לחזרת יקיריהם ויקירותיהן מהשבי בעזה הביתה, נעדרים שגורלם לא ידוע, שורדי מסיבת הנובה, תושבים שאיבדו את בתיהם – מלחמה בדרום שעוד נמשכת ומדינה שלמה שלא תשוב עוד להיות כפי שהייתה.

בתוך כל אלה אני מבקש להזכיר לכולנו גם את הצפון. שנים ארוכות זעקתי בכל פלטפורמה אפשרית ומול כל משרד ממשלתי: "אנחנו לא מוגנים כאן!". דווקא אחרי מסיבת העיתונאים החגיגית של בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן ב-2018, שהסתיימה בקול תרועה רמה, עם הכרזה על תוכנית "מגן לצפון" – תוכנית בסכום של 5 מיליארד שקלים, שיפרסו על פני עשור לבניית מיגון ציבורי ופרטי ומרכיבי ביטחון – הנה מצאנו את עצמנו מתמודדים מול איום החיזבאללה ועם אפס מוגנות.

ברמה המעשית, התוכנית הזו לא יושמה ומתקפת הטרור בדרום ב-7 לאוקטובר הותירה את תושבי מדינת ישראל פגועים, הלומים, ובעיקר חשים כיצד אובדן האמון מכה בכולנו – גם בדרום, גם במרכז וגם בצפון.

בכל ההיסטוריה של מדינת ישראל מאז הקמתה, לא פונו כל כך הרבה אנשים מבתיהם לזמן כה רב, בלי אופק ובתחושת המתנה בלתי נסבלת. במרץ 2023 לאחר מטח כבד של טילים לעבר הגליל בחופשת הפסח, פניתי לשרי הביטחון והאוצר וכתבתי בין היתר: 250 אלף תושבים, המהווים את חומת המגן האנושית אל מול אויבנו חשופים בצריח – וזאת בזמן שברור לכל כי חיזבאללה מבין שמוכנות העורף היא החולשה של מדינת ישראל.

באותם הימים לא יכולתי לדמיין, שיותר ממאה אלף מתושבי קו העימות ימצאו עצמם כמה חודשים קדימה, עקורים מביתם למשך חודשים עקב היעדר מיגון והיעדר ביטחון – בעוד קו הגבול והגדר הופך להיות רצועת הביטחון של מדינת ישראל בתוך מדינת ישראל, במקום שרצועת ביטחון תהיה בלבנון ובחסות כוחות רב לאומיים, תוך הסגת החיזבאללה אל מעבר לנהר הליטני כפי שנקבע בהחלטת האו"ם 1701. אני קורא היום את המכתב ששלחתי אז, ומבין עד כמה תחושת הבטן שלי הייתה מדויקת.

אגב, כמה ימים לאחר שליחת אותו המכתב, קיבלתי תגובה ממשרד הביטחון, ובה צוין: "תקציב המדינה לשנים 2023-2024 נמצא בתהליכי גיבוש ואישור. התקציב צפוי לכלול מענה תקציבי רב-שנתי לתוכניות העורף, ובכלל זה תכנית המיגון וצירי המילוט מהישובים". בינתיים, עבר בשבוע שעבר תקציב המדינה. איזה סכום הוקצב לטובת הנושא? אפס שקלים, ובשעה שהצפון מופגז מדי יום.

במועצה האזורית מטה אשר בראשותי ובפורום יישובי קו העימות, אותו אני מוביל, אנו עוסקים דקה אחר דקה באתגרים האינסופיים מול התושבים שלנו ובניסיונות למצוא פתרונות יצירתיים עבורם כמעט בכל נושא אפשרי: מכלכלה (עסקים שקורסים, חקלאים שאינם יכולים להגיע למטעים ולשדות) דרך חינוך, בריאות ורווחה ועד תחבורה ותרומות. בכל אחד מהתחומים, הבעיות לא נגמרות והלחץ רק עולה.

אני נמצא בקשר עם השרים וכל משרדי הממשלה, כותב מכתבים, נפגש בשטח ובכנסת, עושה הסברה, זועק – ומרגיש שהיעדר המנהיגות בישראל גובה מחיר כבד. בכל אותו הזמן, תושבינו נמצאים בהשהיה ולא יודעים מה יהיה גורלם. ממשלת ישראל לא מדברת איתם ולא מייצרת תוכנית פעולה להגנה עבורם. אני מסתכל להנהגה בעיניים ושואל: האם שנת 2023 תיזכר כשנה בה מדינת ישראל איבדה את הצפון?

עוד ב-

חרבות ברזל, היום ה-86: הירי לצפון ולדרום נמשך, שני חיילים נהרגו

לכתבה המלאה

הכותב, משה דוידוביץ, הוא ראש המועצה האזורית מטה אשר ויו"ר פורום קו העימות.