הדו"ח שפרסם מבקר המדינה מטיח מציאות כואבת בפנינו: מדינת ישראל מפקירה את נפגעי ה-7 באוקטובר, במיוחד את נפגעי המעגל השני. מדובר באנשים שחוו את הזוועות בצורה בלתי ישירה אך עוצמתית – בני משפחה ששוחחו בטלפון עם יקיריהם רגע לפני שנרצחו, אנשים שצפו בסרטוני התופת בזמן אמת, שזיהו את גופות יקיריהם מסרטוני הנוחבות, וכו'.

ד"ר ענבל מימון בלאו
קרדיט צילום: Leisa Thompson

על פי הדו"ח, "נפגעי פעולות האיבה הבוגרים במעגל השני הוא כ-138,000 אנשים" (נכון לאפריל 2024), והמספרים ממשיכים לעלות. בני משפחה שלא היו בזירת הטבח, אך צפו למשל בבן משפחתם נרצח בטלפון, נחשבים באופן אבסורדי "נפגעים משניים". הם אינם מוכרים על פגיעות הנפש שנגרמו להם כנפגעי פעולות איבה על פי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, ואין להם אסדרה משפטית שתספק להם סיוע ראוי. הפגיעה הנפשית אינה רק מצוקה פסיכולוגית – היא מתורגמת לאובדן תפקוד, לבעיות בריאותיות, ולקריסה כלכלית של משפחות שלמות.

מי (לא) מטפל בנפגעי המעגל השני
מדובר בנפגעים שנפלו בין הכיסאות. כפי שקבע בג"ץ בוסני, חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה מכיר רק בנפגע ישיר, אשר נכח פיזית בזירת אירוע האיבה. היה ניסיון לקדם הצעת חוק בנושא, אך היא לא התקדמה. כמו כן, ועדה ציבורית שהוקמה על ידי שר האוצר סמוטריץ, נתנה מענה נקודתי קצר טווח בלבד, אך טיפול משמעותי, כפי שאף מצביע דו"ח מבקר המדינה, לא נעשה – ובני המשפחות ממשיכים לפנות לכנסת בתחנונים לסיוע. זהו מחדל נוסף על מחדלי ה- 7 לאוקטובר, שלא ניתן להשלים אתו.

נזק כלכלי עצום למדינה אם לא יטופלו
מדובר במתמטיקה פשוטה, נזק נפשי של נפגעים אלו שלא יטופל כעת, שלא יזכה לסיוע ולתוכנית שיקום וחזרה למעגל החיים, יחמיר ויגדל. ללא מנגנון סיוע מסודר סוציאלי כעת בחוק או בהחלטת ממשלה, מצוקתם של הנפגעים תחריף, והתוצאה תהיה גל של תביעות נזיקין שהם יגישו כנגד המדינה. בנוסף, נפגעים אלו פרט לתביעות נזיקין, יפנו לנתיבים חלופיים כגון הכרה ב"נכות כללית" או אף יקלעו לפשיטות רגל וקשיים כלכליים, בשל חוסר המסוגלות לחזור למעגל התעסוקתי. כל אלו, יעלו בסופו של דבר למדינה יותר, מהתווית מנגנון פיצוי סוציאלי ראוי בחוק או בהחלטת ממשלה כעת. עלויות אלו בסופו של דבר יוטלו על כתפי הציבור כולו.

הפתרון הוא פשוט: חקיקה שתסדיר את מעמדם של נפגעי המעגל השני, ותעניק להם תמיכה ראויה שתשיב אותם למעגל החיים. חקיקה כמו זו בשם "חוק סיוע למשפחות נרצחי מאורעות 7 באוקטובר", שכותבת טור זה, ביחד הילה אביר ממייסדי פורום משפחות נרצחי מסיבות ה-7 לאוקטובר, מנסות לקדם. הצעת חוק זו מציעה תגמול חד פעמי ראוי, תוכנית שיקום להחזרה למעגל החיים התעסוקתי, לצד תמריצים לחזרה למעגל תעסוקתי. מדובר בנפגעים שעבדו, למדו, שילמו מיסים, נתנו למדינה את מיטב שנותיהם – וכשנקלעו לאסון הגדול בחייהם בשל מחדלי המדינה, הם מצפים, ובצדק, שהמדינה תעמוד לצידם. הם ראויים לכך כחלק מהחוזה החברתי שבין המדינה לפרט שהופר ב-7 לאוקטובר וכעת מופר בשנית.

הדחיפות ברורה, אבל הנושא לא מקבל תהודה ציבורית מספקת. ישראל עדיין מתמודדת עם סוגיות כואבות שחייבות אף הן טיפול מיידי, השבה מיידית של החטופים בעזה, התמודדות עם השלכות המלחמה, ולצד זאת, גם חשוב לא לזנוח גם את הדיון על נפגעי הנפש בני המשפחות. למרות המציאות המורכבת, אסור לנו להתעלם גם מכך: ככל שהבעיה תוזנח, כך היא תגדל – והנזק יעמיק.

קונצנזוס פוליטי
ישנם חברי כנסת משני צדי המפה הפוליטית, שמבינים את הצורך הקריטי בקידום החוק. כך למשל, ח"כ יצחק קרויזר מהקואליציה וח"כ אפרת רייטן מהאופוזיציה שהגישו את החוק יחד עם נוספים ופועלים לקידומו. זאת בשל ההבנה שמדובר בצורך הומניטרי, חברתי וכלכלי. זהו אינו עניין של ימין ושמאל – זהו מבחן הערכים שלנו כחברה וכמדינה.

אסור לנו לשכוח: המדינה הפקירה את האנשים האלה ב-7 באוקטובר, וכעת היא מפקירה אותם שוב. הנזק לקופת המדינה אם לא יטופלו יהיה מיליארדים, אבל פשיטת הרגל היא קודם כל מוסרית. אם לא נפעל עכשיו, נמצא את עצמנו בפני קטסטרופה גדולה פי כמה ביום שאחרי.

עוד ב-

גיורא איילנד: "ללחוץ את חמאס עד שייכנע או ימות בצמא בלי לירות כדור אחד"

לכתבה המלאה

הכותבת היא ד"ר ענבל מימון בלאו מהפקולטה למשפטים, הקריה האקדמית אונו, מומחית לדיני נזיקין ומנגנוני פיצוי באירועים רבי נפגעים