בלשכתו החדשה של ראש הממשלה לפיד הארגזים טרם נפרקו, כשידיעה כלכלית דרמטית העכירה את האווירה החגיגית: מליאת רשות החשמל, האחראית על קביעת התעריף לצרכנים בישראל, צפויה להקפיץ אותו שוב – בפעם השנייה בתוך חצי שנה – ובשיעור שעלול להגיע עד ל-15%.

המשמעות: בדרך אל הקלפי, כל המצביעים יספגו התייקרויות בסך עשרות שקלים בחשבון הדו-חודשי, שלא לדבר על העלויות שיגולגלו אליהם בעקיפין (קירור המזון ברשתות השיווק, מיזוג חנויות הבגדים ועוד). אירוע כמעט חסר תקדים בענף האנרגיה המקומי, פוגש מערכת בחירות יצרית הממוקדת ממילא במחירים, ועלול להנחית "מכת חשמל" על מה שנותר מממשלת המעבר של לפיד.

למה רק "כמעט" חסר תקדים? כי הארכיון זוכר עדיין איך אירוע דומה להפליא – התייקרות כפולה באותה שנת כספים – התרחש גם ב-2011, כמעט במקביל למחאה החברתית. מהומות שזכו אז לשם התמים "האביב הערבי", הובילו במהירות להשתלטות תנועת "האחים המוסלמים" על מצרים, ותוך זמן קצר החלה סדרת פיצוצים מסתורית בצינור שהוביל משם גז טבעי לתחנות הכוח אצלנו. התוצאה הבלתי נמנעת: זינוק מיידי של 9% בתעריף החשמל הביתי, ועוד 5% כשלושה חודשים בלבד אחר כך, בשל ההכרח לשרוף דלקים מזהמים ויקרים כמו סולר ומזוט, במקום הגז שפסק מלזרום בשל מקרי החבלה. בסך הכול, בתקופה של שנה, החשבונות של כולנו קפצו בכ-22% - ולקינוח עלה המע"מ (פעמיים!) גם עליהם.

כמו ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, גם לפיד ובנט אינם אשמים בהתייקרות החשמל היום. את מוקד הטלטלה ב-2011, מצרים של הנשיא מורסי, החליפה הפעם רוסיה של פוטין, שפלישתה לאוקראינה הובילה לנסיקה בת מאות אחוזים במחירי הפחם המיובא לארץ. לא רבים יודעים שמחומר הגלם הזה – אם תרצו, "הזהב השחור החדש" – ישראל עדיין מפיקה בחדרה כרבע מהאנרגיה שלה, וזו הסיבה הכמעט-יחידה לזינוק הנוכחי בתעריף.

מה בכל זאת השתנה ביותר מעשור שחלף בין שני גלי ההתייקרות? בעיקר הפוזיציה של נתניהו: כראש ממשלה התגונן בשעתו ש"גם לאחר העלייה, החשמל בישראל זול יחסית לעולם", והצביע על גורמים חיצוניים שבהם "אין לנו אפשרות לשלוט"; עכשיו, כיו"ר האופוזיציה, הוא מעתיק לציוציו בטוויטר את השערים של "ידיעות אחרונות" (כן, כן) המבשרים על הזינוק בתעריף, ובעיקר לא מתבלבל בשלב הפרשנות: "המחירים עולים בגלל הממשלה הגרועה הזו, אנחנו נוריד אותם". מתברר שאפילו חשמל הוא חומר בעירה טוב לקמפיין פוליטי.

האמת היא שאז והיום, התעריף הביתי נקבע עפ"י אותה נוסחה משעממת: עלות הדלקים, שער הדולר, המחיר של הייצור בתחנות הכוח, תוספת ההולכה בתשתית של חברת החשמל. לשרים, כולל במשרד האנרגיה, אין לפי חוק שום אפשרות להתערב בשיטת החישוב – והעיקרון הכלכלי שבבסיסה ברור: התשלום בעבור החשמל חייב לשקף את מלוא עלותו, כך שמיליוני הלקוחות יכסו מידי שנה בעצמם את כל ההוצאות המוטלות על המערכת; מה שנקרא בשפת האוצר: "משק כספים סגור". המשמעות המעשית היא שפוליטיקאי, מבריק ככל שיהיה, אינו מסוגל להבטיח לבוחריו מראש ובתום לב ש"המחירים יירדו" במנותק מהסביבה העולמית – זוהי אחיזת עיניים של ממש; וכפי שאמר בעבר נתניהו עצמו בהקשר אחר: "אם אתחייב כאן שאני אקבע מחיר לדלק, אין לי את הכוח הזה... גם לאובמה אין את הכוח הזה".

ומנגד, האם פירוש הדבר שלפיד, ליברמן ואלהרר אינם יכולים לעשות מאום, חוץ מלדרוש שהציבור ישלוף את הארנק? התשובה כמובן שלילית: כיוון שהייצור באמצעות פחם צפוי להסתיים לחלוטין ב-2024, עפ"י החלטות שכבר התקבלו, אפשר להעניק לצרכנים מעיין "הלוואת גישור רעיונית": העלות הגבוהה של חומר הגלם תירשם לחובתנו במאזנים אך לא תיגבה בפועל, והיא תקוזז בהמשך מתוך ההוזלות שיגיעו בעקבות החלפת הפחם בגז טבעי. אפשרות אחרת היא שמשרד האוצר יודיע מראש כי הפטור ממס על פחם, שהונהג כהוראת שעה ל-2022 בלבד, יחול גם בשנה הבאה – ואת החיסכון העתידי בהוצאות של חברת החשמל, הרשות תזקוף כבר עתה לזכות הצרכנים.
 

הנה עוד כמה אפשרויות: לצד התעריף המלא, מונהג בחברת החשמל זה שנים מחיר מופחת בעבור אוכלוסיות קשות יום – נכים קשים, ניצולי שואה, קשישים המסתייעים בקצבת השלמת הכנסה, משפחות ברוכות ילדים המוגדרות עניות, נפגעי פעולות איבה ועוד. במצב הנוכחי, הסיוע הכספי מסובסד על חשבון הצרכנים האחרים – כלומר, הציבור הרחב משלם עוד כחצי אגורה לקוט"ש (1% מהתעריף) בשל הצורך לממן את ההנחות לאותם זכאים. היות שמבחינה מהותית מדובר בקצבאות רווחה לכל דבר, כלומר הטבות ממוקדות לאוכלוסייה נזקקת, ניתן להחליט שהביטוח הלאומי ישפה עבורן את חברת החשמל במקום הלקוחות עצמם – באופן שיוביל למיתון ההתייקרות הנשקלת כעת, בכ-300 מיליון שקל בשנה.

אגב, ב-2012 הורה נתניהו לפקידי האוצר לבחון מסלול רדיקלי יותר: העלאה דיפרנציאלית של תעריף החשמל, למשל לפי גובה ההכנסה או לפי מס' הדיירים במשפחה (מנגנון שכבר קיים בחשבונות המים). הרעיון היה שצרכנים אמידים בבתים גדולים, שיכולים לספוג עליית מחירים בקלות יחסית, יסבסדו את הלקוחות החלשים יותר כפי שנהוג, למשל, באיטליה. ואולם, בסופו של דבר, גם היוזמה ההיא לא התקדמה.

פתרונות כאלה ואחרים, מוצלחים יותר או פחות, אמורה לשקול רשות החשמל בטרם קבלת ההחלטה על עדכון התעריף לצרכנים. אלא שבניגוד לחוק, המחייב לכנס לשם כך מליאה בת חמישה חברים, ההכרעות מתקבלות בפועל בידי שלושה פקידים בלבד: נציג האוצר, נציג משרד האנרגיה ויו"ר רשות החשמל עצמו. על שני השרים הרלוונטיים, ליברמן ואלהרר, מוטל למנות מטעמם נציגי ציבור חיצוניים במועצה – רואי חשבון, כלכלנים או מהנדסים, שיוכלו להציע דרכים "מחוץ לקופסה" לצמצום ההתייקרות; ואולם, נכון למועד כתיבת שורות אלה, שניהם אינם מממשים את הסמכות המוקנית להם: חברת המליאה מטעם אלהרר התפטרה בשל ניגוד עניינים וטרם נמצא לה מחליף, בעוד המועמד מטעמו של ליברמן כלל לא מונה מלכתחילה ומלשכת השר נמסר שהוא "בהליכי אישור".

כיוון שלמליאת רשות החשמל יש מרחב לשיקול דעת, למשל בהחלטה על איזו תחזית של מחירי פחם להסתמך בחישוביה, יש טעם לפגם בעובדה שהיא מתכנסת בהרכב חסר על בסיס קבוע. למרות שסעיף 26 לחוק החשמל קובע שגם במקרה כזה החלטות הרשות יעמדו בתוקפן, לא ניתן להבין מדוע בנושא כה מהותי ליוקר המחיה – תעריף של תשומה מרכזית במשק – שרי הממשלה מוותרים על שחקני חיזוק בסיעור המוחות.
 

עוד ב-

איך פוטין קשור ליוקר המחיה בישראל? | מתן חודורוב

לכתבה המלאה

את מה שלא נעשה עד כה, יהיה קשה להתניע כעת: מינויים לאחר פיזור הכנסת דורשים אישור חריג מאת היועמ"שית, ויוזמה להקלות בתעריף – למשל במס על הפחם – עלולה להיראות ככלכלת בחירות. כך תמצא את עצמה ישראל, דווקא כשהיא מפיקה בשטחה כמויות אדירות של גז, מתמודדת במקביל עם התייקרות שנייה בתוך שנה של החשמל. לא פחות מכפי שמדובר בהעמסה על הוצאות האזרחים, העלייה הקרובה בתעריפי האנרגיה עשויה להפוך ל"חשמל" שידליק את מערכת הבחירות.