לרגע הזה בדיוק המתין שר התקשורת במשך קרוב לשנתיים: לפני המלחמה, החקיקה המשפטית דחקה את ה"רפורמות" שתכנן – ובראשן חיסול השידור הציבורי – בצל החששות בקואליציה לעורר תחושה של התנפלות מוגזמת על כל החזיתות בבת אחת.

אחר כך הגיע אסון ה-7 באוקטובר, וממשלת האחדות בעקבותיו אילצה את קרעי לאפסן שוב את המזימה להחשיך את המסך. אלא שכעת, כשעדותו של נתניהו בתיקי האלפים קרבה, ואפילו גדעון סער כבר איננו משמש חלופה של ימין ממלכתי מולו, כל המסכות הוסרו – ואחד מהשרים הכי קיצוניים סביב שולחן הממשלה פונה לממש, ללא בלמים, את תוכניותיו ההרסניות.

ניסיונות ההשתלטות של קרעי אינם מבחינים בין עיתונות משודרת לכתובה, כמו בחרם המודעות שבו התאגה על "הארץ"; בין תקשורת ממשלתית לפרטית, כמו ביומרה שלו להלאים את מדידת הרייטינג ולכפות את פרסומו על ערוצי הטלוויזיה; ובין "סתם" יוזמות להגבלת הפעילות כמו נטילה של תדרי רדיו מהתאגיד, לבין ניסיונות לסגירה של "כאן" כמו בהצעת החוק שהוא קידם (באמצעות ח"כ טלי גוטליב), תוך עקיפה מסוכנת נוספת של היועמ"שית בהרב-מיארה.

ל"קורבנות" של השר הנמרץ יש רק מכנה משותף אחד: בכולם עובדים עיתונאים ביקורתיים, שאינם מיישרים קו בהכרח עם עמדותיו ומטרותיו של נתניהו. השבוע נאלץ קרעי להודיע שהשופט בדימוס משה דרורי, יו"ר ועדת האיתור לחברי מועצת התאגיד שיבחרו את המנכ"ל הבא שלו, התפטר מתפקידו – לאחר שניסיונותיו למנות מועמדים המזוהים עם השר, כמו המשנה לשעבר למנכ"ל משרדו אלעד מלכא, נבלמו ע"י היועמ"שית והתגלגלו עד לבג"ץ.

זוהי הצלחה גדולה למשרד המשפטים ולעותרים, שדבקו בנחישותם להרחיק מ"כאן" זיקה פוליטית. בכך, נחסמה בפני קרעי האפשרות להשתלט על השידור הציבורי באמצעות "אנשי שלומו", ואת תסכולו הוא משליך כעת על האפיק הזמין שנותר: החרבת הטלוויזיה והרדיו הממלכתיים במדינה – כלי התקשורת היחידים שאינם תלויים במימון מסחרי בבואם לקבל החלטות על תוכן, ולכן יכולים ליצור מגוון רחב של תוכניות בעלות קהל קטן ומפולח יותר תוך התמקדות בפלטפורמות דיגיטליות.

כל זאת, בזמן שקרעי פועל במובהק להיטיב עם גופי השידור המזוהים עם נתניהו: בפגרת הקיץ אישרה הכנסת חוק שמאריך עד 2026 את הפטור ל"בעלי הרישיונות הזעירים" – ובראשם ערוץ 14 (שכידוע, אינו זעיר כלל) מחובת העמידה ברגולציה המוטלות על המתחרים, "קשת" ו"רשת" (גילוי נאות: הכותב הוא הפרשן הכלכלי של חדשות 13).

לאחר מכן עבר "תיקון" נוסף שביטל את התשלום על הפצת ערוץ 14 באמצעות ממירי "עידן פלוס" והעניק הטבות נוספות לחבורת ה"פטריוטים" שמהללים ערב-ערב את ראש הממשלה. גם ההצעה הנוכחית להפריט את רשת ב' (ולסגור את יתר תחנות הרדיו של התאגיד), עשויה להעביר לראשונה את שלל התדרים הארציים לידי התחנות האזוריות – חלקן בבעלות אנשי ליכוד ובאחרות מככבים מגישים המביעים אהדה בלתי מסויגת לראש הממשלה עצמו (כמו בנו יאיר נתניהו בעבר, יעקב ברדוגו, אבי רצון, אלי ציפורי, יורם שפטל ועוד).

להבדיל, בחוק השידורים שקרעי מקווה להעביר עוד במושב הנוכחי, מוצע גם לבטל את האיסור בדין על בעלות צולבת של אותו איש עסקים בפלטפורמה ובערוץ במקביל – כך שפטריק דרהי, השולט ב"הוט", יוכל להפיץ ללא הגבלה את שידורי I24 News בעברית גם בתשתית הכבלים (ברפורמה הזו יש, בעיניי, היגיון כלכלי גם במנותק מההקשר הפוליטי). כאן אמנם לא מדובר במערכת "ביביסטית" במובהק, אלא שתוכנית הדגל שלה – בהגשת נווה דרומי – היא למעשה החלופה היחידה בערב שבת, עבור צופי ערוץ 14 החילונים, וזה בוודאי לא מזיק.

האיתות של השר ברור: בעוד התקשורת המזוהה עם נתניהו זוכה להקלות שלטוניות, גופי החדשות הביקורתיים כלפיו סובלים מהכבדת העול הממשלתי באופן שעשוי – אולי נועד – להוביל לקריסתם הכלכלית. רגולציה סלקטיבית שכזו אינה מעידה שקרעי תומך ב"שוק החופשי", כפי שהוא טוען בכל הזדמנות, אלא שהוא פשוט משתמש בכוח השררה שמסר לו הציבור כדי לפעול נגד מי שבעיניו נתפסים כבני פלוגתא אידיאולוגיים.

זו התנהלות אנטי-דמוקרטית, שכמובן אינה מסכנת רק את "כאן" או את "הארץ" אלא כל עיתונאי עצמאי בישראל, לכן טוב עשו "קשת" ו"רשת" כשמיהרו לפרסם הצהרה חריפה נגד סגירת התאגיד מיד עם אישור החוק בקריאה טרומית השבוע. שני הערוצים המתחרים גם הקדישו זמן שידור כדי לסקר את האירוע, ולפעמים התקשו לאתר מרואיינים בכירים מתוך שורות התאגיד שיצטרפו לדיון באולפן. החוששים מכל כלי התקשורת צריכים להפנים: מי שישתוק עכשיו שמא יכעיס את הממשלה, לא יוכל לדבר בהמשך. אנשים מסוגו של קרעי אינם מתרשמים מאיפוק.

אפשר, למשל, לספר לשר שכלכלות קפיטליסטיות לעילא כמו בריטניה וגרמניה, דווקא מתהדרות בתאגידים שקשה לדמיין את המפה התקשורתית בלעדיהם: הבריטים מכורים ל-BBC, בעוד שהגרמנים מממנים שתי רשתות שידור ציבוריות ומתחרות: ARD הכללית מול ZDF החדשותית יותר. למעשה, ברוב אירופה קיים שידור ציבורי פופולרי יותר ופחות, ואפילו בארה"ב ה-PBS פועל על בסיס תשלומים וולנטריים ולא פורק עד כה בידי הממשל.

גם אצלנו, אם נודה על האמת, רוב סדרות הדרמה והתעודה המדוברות של השנים האחרונות לא צמחו בטלוויזיה המסחרית אלא ב"כאן" – בזכות תקציב הולם, עצמאות שאפשרה מינויים מקצועיים דוגמת המנכ"ל גולן יוכפז, ביטול אגרת הטלוויזיה ומחלקת הגבייה השנואה שלה, והתגייסות של משרד האוצר לבצע את הרפורמה גם כשנתניהו פעל לסיכולה.

"כאן", שהקימה ממשלת ליכוד על בסיס המלצות ועדה מקצועית כדי לתקן את הסיאוב שפשה ברשות השידור ההיסטורית, הפך בתוך כעשור מרפורמת דגל מרכזית – שאף כיכבה בתשדירי הבחירות של התנועה – לאויב מר שיש למחוק ממסכי הטלוויזיה והסמארטפון.

עוד ב-

הממשלה חוזרת להפיכה המשפטית – וגם הכלכלה בסכנה | מתן חודורוב

לכתבה המלאה

במידה רבה, זה הסיפור על האבולוציה של מפלגת השלטון כולה: ממהלכים שנועדו להתניע תחרות ולייעל את התקציב, ליוזמות שתכליתן היחידה להשתלט על כל גוף עצמאי; משרים שפעלו להוריד את יוקר המחיה כמו כחלון וארדן (שפרשו), לחברי ממשלה שעיקר כוחם בניסיון לכוון למה שרוצה כנראה המנהיג. יש לקוות שכמו בעבר, קרעי ייכשל גם הפעם.