זה נשמע תסריט דמיוני אבל האפשרות עמדה על הפרק, לאחר ההלם הראשוני והקרבות ההרואיים לעצירת הטבח והשתלטות מחודשת על הגבול, הייתה הצעה על השולחן להפסקת אש וניהול משא ומתן מול חמאס להחזרת החטופים, כולם. ישראל לא עצרה לחשוב או לבחור, הרצון הטבעי לנקום, להרתיע, ולגרום לצד השני לשלם מחיר כבד, השתלט באופן מוחלט על השיח הציבורי והפוליטי, והמלחמה יצאה לדרך.

אבל היום, שנה אחרי, יש לבחון, האם זאת הייתה ההחלטה הנבונה והנכונה למדינת ישראל, לחטופיה, לחייליה, לתושבי הדרום והצפון. ומה היה קורה אם במקום להיכנס למלחמה בעזה, ישראל הייתה עוצרת, מפנימה את גודל המחדל והאסון, מתכנסת עם עצמה, מתמודדת עם השכול, העלבון, והכאב, ונכנסת למשא ומתן, קודם כל כדי להציל את מי שאפשר.

עצירת המלחמה לאחר מספר ימים לטובת משא ומתן מול חמאס על החזרת החטופים, הייתה בראש וראשונה מגבירה מאוד את הסיכוי להציל ולהחזיר 251 חטופים, רובם המוחלט בחיים, לרבות כל הנשים, הילדים והמבוגרים. מרביתם היו יכולים להיות איתנו כעת, מבלי שירצחו בשבי החמאס, ייפגעו מהתקפות צה״ל או ייעלמו בעזה לגורל לא נודע. האתוס הישראלי סביב המחויבות לפדיון שבויים היה מקבל משמעות מחודשת.

ההחלטה לתקוף ברצועת עזה ולהיכנס קרקעית עלתה בחייהם של 347 חללים וכ- 4,576 פצועים, מספרים בלתי נתפסים של שכול ויגון, והמחיר ימשיך לעלות. עצירת המלחמה הייתה יכולה להציל את חייהם. גם ההתלקחות בצפון הייתה נמנעת, המלחמה האזורית שבה אנו נמצאים ואת תוצאותיה קשה לחזות, הייתה נבלמת.

מבחינה כלכלית ובין לאומית, ישראל הייתה יכולה להיות היום במצב אחר לחלוטין, העולם כולו, ללא כחל וסרק היה נעמד לצידה ונגד חמאס, האפשרות לנורמליזציה עם סעודיה הייתה עדיין על הפרק, מיליארדי שקלים היו נחסכים ודירוג האשראי היה נותר איתן. דורות של ישראלים ישלמו את מחיר הגירעון והוצאות העתק שהביאה איתה המלחמה.

עם עצירת המלחמה, החברה הישראלית הייתה יכולה להתפנות לתהליך מסודר של חקירה פנימית, חשבון נפש והליכה לבחירות מוקדמות על מנת להחזיר את אמון הציבור בהנהגה. ובכל זאת, מעל התסריט הזה מרחפת בכל זאת שאלה אחת מרכזית, כיצד ללא המלחמה, ניתן היה להבטיח את שלום תושבי העוטף וחזרתם הבטוחה הביתה. המענה לשאלה הזאת הוא צבאי ומדיני. 

את אופציית המלחמה המיידית ניתן היה להמיר ביצירת קו הגנה מאסיבי של אוגדות חיילים השומרות על הגבול (בניגוד מוחלט למצב ב-7/10), ויכול להדוף בקלות את כוחות החמאס, לצד לחץ בין לאומי לשינוי המציאות בעזה. ולאחר חודשים או שנים של היערכות, ללא שינוי בתוך עזה, ישראל הייתה יכולה לצאת למתקפה יזומה וממוקדת לחיסול ראשי הארגון, בתנאים הנוחים לה, במערכה מתוכננת, מוגבלת, וסדורה.

אם ישראל לא הייתה יוצאת באופן אוטומטי למלחמה, ייתכן שמצבה הביטחוני, הצבאי, הכלכלי והמדיני היה היום, שנה אחרי, טוב לאין שעור ממצבה הנוכחי. למלחמה האזורית בכל החזיתות שבה בחרנו, יש מחירים בלתי נתפסים, שרחוקים מלהסתיים, וספק רב אם היא תביא את ישראל למציאות ביטחונית ומדינית טובה יותר. 

אבל לנתניהו היה ברור מהשעות הראשונות, כי הדבר היחיד שיכול להציל את עצמו פוליטית וציבורית, היא רכיבה על הרגש הציבורי ויציאה למלחמה אין סופית, במטרה לעמעם ולהשכיח את המחדל, למנוע בחירות ולייצר אשליה אין סופית שלניצחון מוחלט בהישג יד, שמתרחק בכל פעם שנדמה שהוא מגיע.

עוד ב-

מותר לחגוג מוות? כך עמית סגל הוציא את השד מהבקבוק | יריב אופנהיימר

לכתבה המלאה

בהנהגתו, בכל יום מאז ה-7/10 אנחנו בוחרים להמשיך את המלחמה, לוותר על החטופים שנותרו בחיים ולגרום לחזיתות נוספות להיפתח. ישראל בעיצומה של מלחמת התשה אזורית, ללא תמונת סיום או חזון מדיני, מונהגת בידי ממשלה הרואה במלחמה יעד ולא אמצעי ליצירת מציאות מדינית בטוחה לישראל.