דמיינו לעצמכם מצב שבו במרחק של שעה וחצי נסיעה מהבית אפשר להגיע לאתר ספא יוקרתי ולבלות בו בוקר נהדר. בריכות חמות וקרות, טיפולי בוץ וג'קוזי. לאחר ארוחת צהרים ממשיכים בנסיעה קצרה לחוף ים עם מתקנים, נופשים, צעירים, מוסיקה, תיירים והמון בירה. לקראת ערב מסיימים את היום בכפר נופש. אולי שחיה לילית, או מסיבת ריקודים וכמובן עוד קצת בירה. למחרת בבוקר קמים ליום טיול או קופצים לעוד חוף, לאתר נופש נוסף או סתם מחליטים לרבוץ בכפר הנופש. לא באירופה. לא בסיני. בישראל. בים המלח.

מי עוד זוכר שהחופשה הקסומה שתיארתי לא הייתה חלום באספמיה אלא מציאות של משפחות רבות עד לפני עשר ועשרים שנים. משפחות שלא יכולות להרשות לעצמן טיול משפחתי יקר באירופה. יכולנו פעם לקחת את הרכב ביום שישי על הבוקר, לנסוע לחמי עין גדי, להמשיך לחוף מינרל או לחוף עין גדי ולקנח בכפר הנופש ביאנקיני.  מה קרה לכל זה? חמי עין גדי והחופים מינרל ועין גדי נסגרו כבר מזמן עקב נסיגת חופי ים המלח והיווצרות הבולענים עקב נסיגת הים. כפר הנופש ביאנקיני עדיין קיים כאור באפילה. מרבית הנופשים שעדיין מגיעים לים המלח שוחים בבריכות המלאכותיות ומדמיינים שהבריכות הללו הם הים שהיה לנו פעם. לא חבל? עד מתי נמשיך לדמיין והאם אפשר לעשות עדיין משהו לשיקום ולו חלקי של ים המלח? 

ובכן, בשבוע האחרון פרסם משרד האוצר את דוח הוועדה להיערכות לקראת חידוש הזיכיון להפקת משאבי הטבע מים המלח. הזיכיון עומד להסתיים בשנת 2030. מתברר שהאוצר מתכנן להקטין את שטח הזיכיון ולנסות להגדיל את ההכנסות של המדינה מהפקת המשאבים. אולם, כפי שהנופשים בבריכות המלאכותיות מדמיינים שהם טובלים בים המלח ולא בבריכה מלאכותית כך משרד האוצר מדמיין איך הוא יגדיל את הכנסותיו מההרס הנמשך של ים המלח ועלול לפספס את התמונה הכללית.

ראשית, הדוח כלל אינו מתייחס למלכודת שבה נתון האוצר שבמסגרתו הוא מבקש לפרסם מכרז לחידוש הזיכיון בשעה שמפעלי ים המלח, בשליטת משפחת עופר, אוחזים בזכות סירוב ראשונה ביחס לכל הצעה שתוגש במכרז. במצב זה כמעט ברור מאליו שמפעלי ים המלח יהיו המתמודדים היחידים במכרז שהרי יש להם יתרון מובהק. ואם הם יהיו המתמודד היחיד הרי ברור שיקבלו את ים המלח בחצי מחיר. מכאן לא רק שלממשלה לא יהיו יותר הכנסות אלא שלא יהיו שום מקור כלכלי שיוכל להיות מופנה לשיקום ים המלח.

ברם, כפי שמצאתי בתקופת כהונתי כחשב הכללי, מפעלי ים המלח הפרו את הסכם הזיכיון הקודם ברגל גסה. כזכור, החברה פתחה חברות קש באירופה ובאמצעותן ניסו להתחמק מתשלום התמלוגים המגיעים למדינה על משאבי ים המלח. למעלה ממיליארד ₪ נאלצה החברה להחזיר למדינה בדיעבד ולהגדיל את היקף התמלוגים העתידי בלמעלה ממיליארד ₪ נוספים. מדוע לאפשר למי שהפר את הסכם הזיכיון להשתתף במכרז על חידוש זיכיון? האם אין דין ואין דיין בישראל?

בהקשר זה, יצוין, כי לא מכבר קבע משרד המשפטים שחברת ורידיס, אשר לכאורה לא שילמה למדינה היטלי אשפה, לא תוכל להשתתף במכרז להקמת מתקן לשריפת אשפה. הפרת חוזה הזיכיון בים המלח גרמה למדינה נזקים החמורים בסדרי גודל מהנזק שגרמה לכאורה ורידיס. אם ההלכה המשפטית היא שמי שהפר את חובותיו למדינה לא יכול להשתתף במכרזיה אזי יש להחיל הלכה זו גם על מפעלי ים המלח, להציל את המכרז ולהשיא את הכנסות המדינה באופן שיאפשר לה להקצות משאבים לשיקום הים. אחרת, לא זו בלבד שההכנסות לא יגדלו אלא ההיפך.

שנית, גם אם תצליח הממשלה באורח נס להגדיל את הכנסותיה מים המלח בדרך אחרת, לבד מפסילת ההשתתפות של מפעלי ים המלח במכרז, הרי דוח הוועדה מעיד שחור על גבי לבן כי אין לאוצר כל כוונה אמיתית לנסות ולשקם את ים המלח (או לפחות חלקים בו) כך שיתאפשר חידוש הפעילות התיירותית בסביבותיו. איזה יזם שפוי בדעתו יסכים לקחת סיכון בהקמת עסקי תיירות ונופש חדשים או לשקם את הישנים שנסגרו בלי שהמדינה תשתתף בסיכון ותסייע לשיקום?

שלישית, אם ישראל לא עושה מאומה כדי לשקם את הים אזי גם ברור שהירדנים, השותפים בפעילות ההרסנית הזו לסביבה (הגם שבהיקפים נמוכים בהרבה), לא יירתמו לשתף פעולה עם מאמצים לשיקום הים.

משרד האוצר חייב להבין שזו ההזדמנות האחרונה לשיקום ים המלח והצלת האוצר הלאומי והעולמי הייחודי הזה. אי אפשר יהיה לחדש את הזיכיון לעשרות שנים נוספות ורק לאחר מכן לחשוב כיצד להתמודד עם האתגר הסביבתי.   

עוד ב-

ממשלה של מטורפים - צאו לצעירים שלנו מהכיס | פרופ' ירון זליכה

לכתבה המלאה

הכותב הוא ראש ביה"ס לחשבונאות, כלכלה וניהול כספים בקריה האקדמית אונו ויו"ר המפלגה הכלכלית