בחסות המלחמה בעזה החליטה הממשלה להרחיב באופן דרמטי את מספר העובדים הזרים שיורשו להיכנס לישראל עד לשיעור של 3.3 אחוזים מכלל האוכלוסייה, או במילים אחרות כשלוש מאות ושלושים אלף נפש שיהוו שיעור שיא של כמעט שמונה אחוזים ממספר המועסקים בישראל. אחד מכל שלושה עשר מועסקים. נוסף על ההרחבה האדירה במספר העובדים הזרים יוסרו ההגבלות הענפיות והעובדים הזרים יורשו לעבוד בכל ענפי המשק. שתי ההתפתחויות (היינו הרחבת מספר העובדים הזרים והסרת המגבלות הענפיות) הן שגיאה קולוסאלית שתהווה בכייה לדורות.

הלחץ על הרחבת מספר העובדים הזרים ועל הסרת המגבלות הענפיות בא מצד המעסיקים. הענפים אשר כניסת עובדים זרים אליהם היא בעייתית מכסים כמעט את כל המשק. 

ראשית, ענף הבניה. ענף זה מפגר באופן ניכר אחר ההתפתחויות הטכנולוגיות במערב. יותר מדי שנים הסתמך ענף הבניה על עבודה זולה של פועלים פלסטינים מיהו"ש ועזה אשר דחקה את כניסתן של שיטות בנייה מתקדמות ושל טכנולוגיות וציוד המקובלות במערב. הרבה יותר זול היה לקבלנים להעסיק פועלים פלסטינים זולים מאשר להשקיע בציוד ובטכנולוגיה וללמוד שיטות בניה חדשות. זול לקבלנים אך יקר מאוד למשק הישראלי כמו גם למשק הפלסטיני. 

באחד מהטורים בעבר הרחבתי על הנזק שגרמה העבודה הזולה למשק הפלסטיני ואילו הנזקים למשק הישראלי ברורים. העבודה הזולה כביכול טומנת בחובה תהליכי בנייה ארוכים אשר בהתחשב בעלויות הדיור בישראל מביאים לאובדן תשואה יקר על ההשקעה הפרטית בדיור. זאת ועוד, ההשלכות הביטחוניות ברורות ואילו הנזקים למשק הפלסטיני גורמים להקצנה שמביאה בתורה לעלויות ביטחוניות נוספות. הכניעה המחודשת לקבלנים וחוסר הנכונות לשלם את המחיר קצר הטווח של היעדר מספר מספיק של פועלים יביא לכך שנשלם על הטעות הזו בריבית דריבית לאורך הרבה שנים קדימה. 

בהקשר זה, אני מודע לדמגוגיה שמפיצים הקבלנים לפיה החוסר בפועלים מביא לעליית מחירי הדיור. קוראי טור זה יודעים כי המדובר בהבל הבלים. בעיית מחירי הדיור נובעת אך ורק מהמדיניות הכושלת של ממשלות ישראל אשר דרך יוקר המחיה ועיוותי מיסים מדכאים את הצמיחה במשק ובעקבותיה צומחים ביקושים מלאכותיים לדיור. לא בכדי שנותיי באוצר (2003 – 2007) התאפיינו בצמיחה מאוד מהירה ובירידה של מחירי הדיור (לשפל של שמונים משכורות בלבד לדירה ממוצעת אותו לא ידענו עשרות בשנים). את הצמיחה הממשלה לא רוצה להביא כיוון שהיא תחייב אותה להילחם במונופולים, ביבואנים בלעדיים, בבנקים, בחברות ממשלתיות ובעוד גורמי כוח. אחת התוצאות היא כאמור עליית מחירי הדיור. אך במקום לאחוז את השור בקרניו מבלבלים לנו את המוח עם הטענה שהחוסר בעובדים זרים הוא שמביא לעליית מחירי הדיור. 

שנית, ענף ההייטק. ענף זה דרש בעבר הכנסת עובדים זרים אולם במהלך כהונתי בלשכת ראש הממשלה בשנים 1996 – 1998 שכנעתי בעצמי את ראש הממשלה נתניהו למנוע כניסה של עובדים זרים לענף חשוב זה. ידענו אז לעמוד בלחץ של בעלי החברות וראשי איגוד ההייטק הישראלי. בנימה אישית אומר כי התפקיד שגילמתי במניעת כניסת עובדים זרים לענף ההייטק זיכה אותי בהתקפה הראשונה נגדי מאז ומעולם בעיתון העסקים גלובס. מאז זכיתי לעוד עשרות התקפות בעיתון זה וכמעט אף פעם לא לשבחים. האנגלים אומרים כי הכבוד מחייב ואילו בישראל כנראה מקובל יותר שהאינטרסים מחייבים.  

מכל מקום, המחסור בעובדי הייטק בישראל דוחף את שכרם למעלה ולכן מדרבן את הצעירים והצעירות הישראלים ללמוד מקצועות טכנולוגיים, מביא לשיפור הפיריון בחברות, לביקוש גדול עוד יותר לעובדים הצעירים והכול חוזר חלילה. זה למעשה מה שעומד מאחוריי מנוע ההייטק שלנו. לעולם לא היינו מגיעים לרמה כה גבוהה של עשרה אחוזים מהמועסקים בענף ההייטק אילו הכנסנו בזמנו עובדים זרים לענף. אמנם האינטרס קצר הטווח של בעלי חברות ההייטק (כמו של הקבלנים) יהיה להכניס עובדים זרים אולם האינטרס ארוך הטווח של ישראל שונה תכלית השינוי. 

שלישית, ענפי המסחר והשירותים שבהם טמון עיקר פוטנציאל התעסוקה של שכבות הביניים והשכבות הנמוכות. תחרות ישירה של עובדים זרים בענפים שבהם מועסקים שכבות רחבות בציבור הוא מסוכן. הוא יביא לאבטלה במשק וללחצים לירידת שכר אשר גם כך הוא נמוך מאוד בישראל. זאת, להבדיל מענפים כמו חקלאות, בניין וסיעוד שממילא הישראלים, כמו חבריהם במערב, לא מעוניינים לעבוד בהם.  

ועוד לא אמרתי מילה על עלויות השיכון של עובדים אלה שיביאו לזינוק במחירי שכר הדירה שגם כך הגיעו לרמות מסוכנות. ואף מילה על כך שקל להכניס פועלים זרים אך קשה מאוד להוציא אותם. ואף מילה על המתחים החברתיים שיתלוו למגורים בשכנות עם עובדים זרים. 

האם בממשל הישראלי על כל רבדיו מהפקידות דרך הפוליטיקאים משני המחנות וכלה במנהיגים לא נותר איש שיחשוב שני צעדים קדימה? לא נותר איש שיעמוד בלחצים של אינטרסנטים ובעלי עניין? או בעברית קצת פחות מנומסת, נדפק לכם השכל? 

עוד ב-

עקשנות מקוממת: בנק ישראל ומשרד האוצר נקלעו למבוי סתום | פרופ' ירון זליכה

לכתבה המלאה

הכותב הוא ראש ביה"ס לחשבונאות, כלכלה וניהול כספים בקריה האקדמית אונו ויו"ר המפלגה הכלכלית