השבוע התבשרנו כי בנק ישראל החליט להשאיר את הריבית המוניטרית על כנה בגובה של 4.5 אחוזים. ברקע להחלטה כוחות סותרים הפועלים על המשק, שהפכו את הבנק המרכזי שלנו לסטטיסט הנאלץ לצפות במשק ללא שום יכולת להתערב. אובדנו של ההגה המוניטרי מקטין עוד יותר את מרווח התמרון הממשלתי נוכח ההאטה החמורה בפעילות הכלכלית ומצביע על אובדן הדרך של המדיניות הכלכלית בכללותה. היינו, על שני חלקיה, המדיניות המוניטרית והמדיניות הפיסקלית.

מחד גיסא, ההאטה החמורה בפעילות הכלכלית נמשכת על אף שעוצמת הלחימה ברצועת עזה נחלשה מאוד כבר במהלך פברואר האחרון. הפעילות הכלכלית לא מצליחה לחזור לרמתה ערב המלחמה. לדעת רוב החזאים, תחזיות בנק ישראל ומשרד האוצר אופטימיות מדי והצמיחה במשק היא בסביבות האחוז הבודד בלבד. משמע, צמיחה שלילית לנפש של אחוז אחד שבמערב הייתה נחשבת מיתון ולא רק האטה חמורה.

על פי רמת הפעילות חייב בנק ישראל לכאורה להוריד את רמת הריבית שהגיעה לשיא של שנים רבות. זו רמת ריבית גבוהה מדי לרמת הפעילות הנוכחית, שמקשה מאוד על הציבור הרחב שרמת החוב הפרטית שלו הגיעה לשיא של כל הזמנים. הריבית הגבוהה גם מקשה מאוד על העסקים הקטנים שהם מנוע הצמיחה המרכזי שלנו. הקשיים הללו מהווים חסם בפני התאוששות. 

מאידך גיסא, השילוב של האטה כלכלית, רמת ריבית נמוכה ואי וודאות גבוהה (ביטחונית וכלכלית) ייצר תנופה מחודשת של ביקושים מלאכותיים לדיור, ואלה חזרו להטריף את מחירי הדיור. בחצי השנה האחרונה עולים מחירי הדיור בקצב מדאיג מאוד של כאחוז שלם בחודש. אפילו ההלם שאחז את כולנו נוכח המלחמה לא עצרו את הטירוף.

זאת ועוד, הממשלה מוסיפה על אי הוודאות הכלכלית הגבוהה במשק בתכננה גל של גזרות כלכליות חדשות אשר שוב יוטלו על השכירים, הצרכנים והעסקים הקטנים. ואילו המונופולים, היבואנים הבלעדיים והבנקים מנצלים את אוזלת ידה של הממשלה ואת חוסר הנכונות שלה ושל בתי המשפט לאכוף את חוקי התחרות או ליישם את הרפורמות הנדרשות להפחתת יוקר המחיה ולא מפסיקים לייקר עוד יותר את המחירים. כל אלה, מחייבים עליה של הריבית ואפילו עלייה חדה. 

והנה, בין הפטיש לסדן מצוי בנק ישראל. אם יוריד הבנק המרכזי את הריבית, ירוויח בטווח הקצר תמיכה מסוימת בגידול רמת הפעילות, אך יתדלק עוד את מחירי הדיור שיביאו בהמשך לשקיעת המשק למיתון עמוק עוד יותר. זאת ועוד, הבנק המרכזי כבר ניסה בתחילת השנה לנקוט בקו פעולה הרפתקני זה והוריד את הריבית מרמה של 4.75 אחוזים לרמה של 4.5 אחוזים בלבד.

ההפחתה הקודמת נכשלה ונתנה את תרומתה לתדלוק מחירי הדיור כמו גם צבעה את הבנק כהרפתקן. הפחתה נוספת תכתיר את הנגיד כמהמר חסר אחריות. מנגד, אם יעלה את הריבית הוא עשוי לסייע לזמן קצר בלבד בבלימת חלק מהביקושים בדיור אך יאט עוד יותר את רמת הפעילות באופן שידרבן בפני עצמו זינוק נוסף בביקושים לדיור. אלה יביאו כאמור את המשק לשקוע עמוק יותר. 

בקיצור, אוי לי מייצרי ואוי לי מיוצרי. המדיניות המוניטרית הגיעה לסוף דרכה. בה בעת, גם המדיניות הפיסקלית הגיעה לדילמה הרסנית משל עצמה. הגרעון המבני (להבדיל מהגירעון הזמני הנובע מהוצאות המלחמה שממילא פחתו מאוד) האמיר ומחייב טיפול. האוצר מתעקש לטפל בגירעון בשיטות המסורתיות שכבר הוכחו ככושלות. היינו, העלאות מיסים על הציבור הרחב. ציבור השכירים, העצמאים, הצרכנים והעסקים הקטנים.

ברם, העלאות מיסים אלה יפחיתו אמנם את הגירעון בזמן הקצר אך הם ידרדרו המשק עמוק יותר לתהום על שום ההשלכות הקשות על אי הוודאות של הצרכנים. אלה יקטינו עוד את רמת הפעילות וכתוצאה יצא שכרה של הממשלה בהפסדה. עליית ההכנסות שתנבע מעליית שיעורי המיסים (כמו העלאת המע"מ המתוכננת) תהיה קטנה יותר מירידת ההכנסות, כפועל יוצא מהקטנת הצריכה הפרטית ועימה רמת הפעילות הכלכלית במשק כולו. רמה שכאמור היא נמוכה מאוד גם כך. מנגד, אם לא יקטינו את הגירעון אזי שוב תעלה אי הוודאות במשק, הן המוניטרית בשוקי ההון והן הפיסקלית כפועל יוצא מציפיות צרכנים לעליות מיסים עתידיות. שוב, אוי לי מייצרי ואוי לי מיוצרי.

אולם, העקשנות של קובעי המדיניות הכלכלית לבחור בין דבר לבין צרעת היא מקוממת. בפניהם פרוסה דרך אחרת והיא הדרך של מלחמה נחושה ביוקר המחיה שבה טמון רוב פוטנציאל הצמיחה של המשק לרבות בתקופה קשה זו של מלחמה. ביטול המכסים, מכסות היבוא, חסמי התקינה, פירוק היבואנים הבלעדיים שמחזיקים בבעלויות צולבות על הפצה של יצרנים בין לאומיים שבעולם מתחרים זה בזה, חסימת המונופולים בייצור המקומי שהשתלטו גם על ערוצי יבוא ומובן אכיפה של חוקי התחרות.

גם ביטול כל הכספים הקואליציוניים, הפסקת ההשקעה בתשתיות דרך הצינור של חברות ממשלתיות כושלות וחזרה לשיטת המכרזים הבין לאומיים בשיטת ה-BOT/PFI והתייעלות רבתית של התקציב יסייעו אף הם להפניית מקורות להפחתת מיסים על צרכנים במקום העלאתם.

בקיצור, אם לא הבנתם, בפני הממשלה שמורה האופציה של לריב עם גורמי הכוח שמעוותים כל חלקה טובה במשק שלנו. בברירה שבין לריב עם גורמי הכוח לבין לעשוק את כולנו, בחרו הממשלה, הפקידים, השופטים, חברי הכנסת משני המחנות הפוליטיים למכור אותנו. יותר קל להם במחיר שלנו יהיה קשה יותר.    

עוד ב-

שר האוצר מפקיר את ביטחון ישראל: כולם חברו כדי לחגוג על חשבוננו | פרופ' ירון זליכה

לכתבה המלאה

* הכותב הוא ראש ביה"ס לחשבונאות, כלכלה וניהול כספים בקריה האקדמית אונו ויו"ר המפלגה הכלכלית