בעוד 5 שנים יבוא לסיומו הזיכיון של ICL שמוכרת גם בשמה הקודם כימיקלים לישראל על ים המלח. כלומר, ICL מחזיקה בזיכיון שמאפשר לה לכרות משאבי טבע מים המלח והזיכיון הזה מגיע לסיומו. המדינה מנהלת דיונים מזה מספר שנים על הדרך הנכונה לגבות מס מהזכיין שיקבל את הזיכיון החל מ-2030 והיום פרסם האוצר את העקרונות אליהם הגיע המשרד לקראת המכרז.

מעבר להיבטי איכות סביבה וניסיון לפתור חלוקות הנוגעות לאיכות הסביבה הנושא הכלכלי הוא חשוב מאוד, בטח כשאנחנו רואים היום את הגירעונות של הממשלה והחוב הציבורי ההולך ותופח מידי חודש.

לפני הכל יש להזהיר כי אמנם האינסטינקט אומר לגבות כמה שיותר כסף ממי שיקבל את הזיכיון על כריית משאבי הטבע מים המלח. אבל צריך לזכור שאין הרבה גופים שיכולים לגשת למכרז כזה ולכן אם המדינה תגבה מס מופרז היא עלולה להישאר ללא גוף שייקח על עצמו את הדבר הזה ומכאן שלא תהיה ברירה אלא להלאים את מפעלי ים המלח ושאלוהים יעזור לנו.

דבר נוסף צריך לזכור, גם אם המיסוי יהיה גבוה מאוד אבל עדיין לא בנקודה בה אף אחד לא יגש למכרז, הרי שמס גבוה מידי משמעותו הלאה דה-פקטו של המפעלים שכן חלק גדול (מידי) מהרווחים הולך למדינה ולא לבעלי המניות (קרנות הפנסיה של כל ישראלי עובד).

אם כן, מניתוח שנעשה  במשרד האוצר עולה כי בסך הכל נתח המדינה ממכירת משאבי הטבע שנכרים מים המלך נע בממוצע רב שנתי בין 33% ל-35% אחרי הוצאות מימון. המדינה רוצה להעלות את הנתח הזה בשיעור חד לרמה שתשקף ממוצע רב שנתי של 50%.

נתון מעניין נוסף שיביא לסיום את המחלוקת הגדולה עם ICL הוא נושא המכירות הבין-מגזריות שממוסות בהתאם למחירי העברה. כלומר, כש-ICL כורה מחצב מים המלח ומוכרת אותו לחברה בקבוצה שלה (נניח לחברה בת שרשומה מחוץ לישראל) היא גובה ממנה מחיר שהוא לא מחיר המכירה שישלם כל לקוח אחר ועל הרווח שנוצר היא אמורה לשלם מס.

עכשיו נשאלת השאלה אם מחיר המכירה ללקוח שהוא לא חברת הבת היה משלם סכום גבוה יותר הרי שהמס שצריך לנבוע למדינה מהמכירה הוא לפי מחיר המכירה כאילו מדובר בלקוח שלא קשור לחברה - זו עמדת רשות המסים באופן מסורתי. ICL טוענת לאורך השנים כי חברת הבת רוכשת את משאב הטבע במחיר זול יותר כי עוד מעבירה אותו עיבוד שמותאם ללקוחות של ההחברה הבת ולכן המחיר משקף את המחיר האמיתי של משאב הטבע.

המחלוקת הזו מעולם לא נפתרה ואחת לכמה שנים מנהלת רשות המסים מו"מ עם ICL על תשלום הפרשי המס האלה.

כעת באוצר רוצים לפתור את הבעיה בדרך הזו: תוקם חברה ייעודית (SPC) שהיא זו שתכרה את משאבי הטבע מים המלח והיא תמוסה בדרך של קופסה סגורה וכך ניתן יהיה לעקוף את המחלוקת על מחירי ההעברה. וזה פתרון מעניין.

כך או אחרת המדינה מעוניינת להסדיר את נושא המס ממשאבי הטבע שינבעו מכרייה שלהם מים המלח ושנת 2030 היא הזדמנות פז לעשות את זה בלי מחלוקות משפטיות אבל צריך להיזהר שכן הטלת מס גדול מידי יהיה למעשה הלאמה של המפעלים ומכאן שלא יתמודד אף אחד על הזיכיון הזה והמדינה תיאלץ לפתח את ים המלח ואז שאלוהים יעזור לנו.

פרופ' ירון זליכה, החשב הכללי לשעבר בהתייחסות לדו"ח משרד האוצר להיערכות לתום תקופת הזיכיון בים המלח שפורסם בדקות האחרונות: "דו"ח משרד האוצר חשוב להצלת הים. כפי שמציע הצוות הממשלתי, צמצום שטח הזיכיון הוא הכרחי לשמירה על שטחים יקרי ערך,  בפן הסביבתי, החקלאי והתיירותי.

כמי שליווה מספר מעסקי התיירות במרחב אני יודע שהעסקים באזור נסגרים אחד אחרי השני עקב התרחקות הים והמצאות בולענים, ואין פיקוח ממשלתי על כך. עסקי תיירות מובילים כמו חמי עין גדי וחוף מינרל סגרו את שעריהם בעקבות המצב העגום של ים המלח וכך פוטנציאל התיירות האדיר באזור יורד לטמיון. לא יתכן גם שהדו"ח אינו קובע את גובה התמלוגים כבר כעת וכך פותח את הליך החקיקה העתידי בנוגע לשטח הזיכיון לסחיטה של גורמים כלכליים בעלי אינטרס. 

עוד ב-

אביגדור ליברמן בריאיון: "בסוף לנגיד לא תהיה ברירה אלא להעלות ריבית"

לכתבה המלאה

חשוב לציין כי כי״ל הפרה ברגל גסה את הסכם הזיכיון הקודם, העלימה הכנסות עתק מהמדינה ואף נפסק נגדה בבוררות השבה למדינה של סכומים אדירים. כחשב כללי הוריתי על ביקורת שתפסה את כי״ל בהפרות החמורות הללו וזה הזמן לומר בקול ברור שיש לשקול לפסול את החברה מהתמודדות".