שום דבר בפניה ובהתנהגותה של מירה גלר, עולה חדשה-ישנה לארץ, לא מסגיר תחושות של כעס או תסכול. גם בחלוף 30 שנה מאז שנחתה בנתב"ג לראשונה, היא מתארת בפניי בשוויון נפש גמור כיצד עברה "הסבה מקצועית" – ממהנדסת מבוקשת בברית המועצות למנקת מדרגות בשכר נמוך, עמוק אל תוך הפנסיה (שאין לה).

בדרך מירה אמנם סיימה בהצטיינות קורס בנקאות בעברית, אבל בגילה המתקדם התקשתה למצוא משרה בתחום ומאז נאלצה להתפרנס ממטלות לא אקדמיות. בכיסא שלידה מתכווצת בתה אלקס, פעילה ב"לובי המיליון" לרווחתם של דוברי הרוסית בישראל, ומודה שהסיפור מציק לה עד היום; אולי בשל ההחמצה הכלכלית שאמה מגלמת באופן מובהק, ואולי דווקא בגלל ההסתפקות של מירה במעט כל כך, באופן שאיננו מעורר בה צורך לבוא חשבון עם איש ולו בדיעבד.

העלייה האדירה מרוסיה מוגדרת, ובצדק רב, כמנוע הצמיחה החשוב של דורנו. מדינה שעד לשנות התשעים מנתה בסך הכול כ-5 מיליון תושבים, קלטה בתוך שנים אחדות כ-900 אלף יהודים מחו"ל – תוספת שאין לה אח ורע, בשיעור של כ-20% מהאוכלוסייה המקורית, נוסף על הגידול הטבעי במדינה. התחלות הבנייה הרבות, שב-1991 חצו רף היסטורי של 83,000 דירות, הצליחו בסופו של תהליך ארוך לספוג את מרבית הביקוש החדש (על אף שבדרך, נרשם זינוק של עשרות אחוזים במחירי הנדל"ן). אחרי חבלי קליטה בלתי נמנעים, שנמשכו עד לסוף העשור, שיעור האבטלה מבין העולים ירד אל מתחת לנתון המקביל בקרב הישראלים הוותיקים. לפי נתונים שניתחה מרינה שפס, ראש האגף להגירה בינלאומית בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, גם העוני בקבוצה הזו נמוך יחסית; ההשתתפות שלה בעבודה גדולה יותר; ואחוז המחזיקים מתוכה בתארים מתקדמים, שני או שלישי, היה עצום עוד במועד הגעתם, עד כדי כ-70% מהעולים. על סמך מאפייני הרקע הדומים של רוב יהודי אוקראינה, אין שום סיבה שהשתלבותם במשק לא תצלח לפחות באותה המידה.

כל זה לא אומר שיש לישראל פריבילגיה להתעלם מהשגיאות הדרמטיות שנעשו בטיפול ביוצאי ברית המועצות לשעבר; להפך: דווקא עכשיו, כשרבבות פליטים יהודים צפויים להתאזרח כאן מרוסיה ואוקראינה, חשוב במיוחד לנתח את טעויות העבר ולבחון כיצד להימנע מלשחזר את "מחדל מירה גלר", כדי למצות את מלוא הפוטנציאל בגל הנוכחי.

בהקשר של מעגל התעסוקה, למשל, הממסד האקדמי לא תמיד הכיר בהשכלה הגבוהה שעמה הגיעו העולים. כך כימאים, מהנדסים ורופאים הגיעו לארץ כדי לגלות שהדיפלומות שרכשו אינן עומדות בהכרח בסטנדרט המערבי שאומץ בישראל. גם אם החשדנות כלפי החינוך הסובייטי הייתה מובנת, התוצאה הזו הכתה בנו כבומרנג: אנשי מקצוע מנוסים נשלחו להשלמת תארים בעברית, שעמה הם ממילא התקשו להתמודד, ועד אז נשארו בבית או שנאלצו להחליף את עיסוקם. עד היום, למרות שחלקם עולה על עשירית מהאוכלוסייה, פחות מ-3% מהמשרות הבכירות בשירות המדינה מאוישות על ידי יוצאי חבר העמים.

הלקח המתבקש הפעם הוא מודל של On-Job-Training – הכשרות לעולים החדשים תוך כדי קליטה במקצועם המקורי, אצל המעסיק בישראל. בתמיכת החברה שבה יעבדו, עם הזמן שיחלוף והשפה שיסגלו, הם יוכלו להשלים ביתר קלות את הפערים ככל שישנם. בהקשר זה חשוב לזכור שאין עוד כיום "גוש מזרחי" המנותק מכלכלת השוק המודרנית: סטודנטית למדעי המחשב מקייב, לומדת לתכנת בשפה אוניברסלית ועובדת ממילא בחברה בינלאומית החשופה ללקסיקון המקצועי והתרבותי של המערב. במפגש מקרי באשדוד עם ארבעה סטודנטים מאוקראינה, שמחתי השבוע לגלות עד כמה טובה נקודת הפתיחה: שלושה מהם למדו מקצועות מבוקשים מאוד בישראל (מחשבים, שיווק ורפואה); שניים מהם שלטו באנגלית; וכולם הביעו ציפייה לפתח כאן את הקריירה שנקטעה במדינת המוצא. גם אם לא מדובר במדגם מייצג של העולים, נראה שההסתגלות שתידרש מהם תהיה קצרה ומצומצמת לעומת הקליטה בשנות התשעים – לכן חשוב במיוחד שלא להערים בדרכם מכשולים בירוקרטיים מיותרים.
 

ומה באשר לאתגר הדיור? בניסיון לספק קורת גג לגל העולים הקודם, הוקמו בשטחים פתוחים אתרי קרוואנים ענקיים – מבנים ארעיים שבהם הנקלטים גרו בשכנות אלה עם אלה, באופן שחצץ בינם לבין שאר תושבי הערים. בקרב כל מי שעוסקים בתחום (כולל השרה הממונה, פנינה תמנו-שטה, שכילדה התגוררה בעצמה בקרוואן), שורר כיום קונצנזוס שמדובר בשגיאה חמורה המעכבת את ההשתלבות בקהילה. אפילו בהיבט הצר של אימוץ שפה חדשה, אפשר לשער שאדם ידבר פחות עברית, ככל שתתנהל בסביבתו יותר תקשורת ברוסית בלבד. גם את השרים ליברמן ואלקין, שטיפסו עד לצמרת מקבלי ההחלטות, אין צורך לשכנע בחשיבות של אינטגרציה חברתית כתנאי מקדים להתערות במשק.

לכן מפתיע לגלות כי בין שלל הפתרונות שמציעה הממשלה להלנת העולים מאוקראינה, "מככבים" מחנות נטושים של צה"ל; מבנים חקלאיים שיוסבו למגורים בשולי המושבים; מוסדות ציבור עירוניים דוגמת מתנ"סים; וכן – שוב אותם קרוואנים ידועים לשמצה, מעיין גלגול מודרני של מעברות, שעלולים להפוך את המצב הזמני לקבוע. יש גם הרבה יוזמות אחרות – סיוע בשכר הדירה, שיפוץ דירות בבעלות המדינה והיתר לפצל נכסים קיימים – אבל מוקדם לדעת אילו משלל האמצעים יופעלו יותר מאחרים. במציאות שבה מחירי הדירות כבר בלתי נסבלים ממילא, אפילו בעבור התושבים הוותיקים, העולים צפויים להידחק לשולי שוק הנדל"ן גם הפעם.

לבעיה הזו אין פתרון קסם, אבל הקמת "שכונות רוסיות-אוקראיניות" בפריפריה, כפי שעלול לקרות בעקבות הצעדים שאישרה הממשלה, בוודאי לא תשפר את המצב. לקראת התכנסות השרים השבוע סיפר בכנות בני ביטון, ראש עיריית דימונה, כיצד רחוב הבאבא-סאלי בעיר כונה בלעג "באבא-סטאלין", כמחווה מפוקפקת לתושבים שמאכלסים אותו מאז ועד היום, בשיכוני רכבות צפופים. לפחות על הטעות הזו אסור לחזור.

אבל השינוי החשוב ביותר נוגע לתפיסה הציבורית כלפי העלייה בכללותה: בניגוד לשנות התשעים שבהן הותר ליהודי רוסיה להגר לישראל בלבד, כששאר השערים חסומים בפניהם באופן כמעט מוחלט, כיום מדינות אירופה יוצאות מגדרן כדי לספק לפליטים מחסה ואשרות עבודה. בפולין ובגרמניה למשל, הממשלות מבינות היטב את הפוטנציאל הגלום מבחינתן בהגירת משפחות צעירות, ולצד השיקולים ההומניטריים זו בהחלט אחת הסיבות לפתיחת הגבולות לרווחה. במילים אחרות – הציונות היא כבר לא ברירה יחידה, אלא אפשרות מעניינת אחת בעבור יהודי אוקראינה על רקע המשבר שאליו הם נקלעו, ואם ישראל רואה הזדמנות לקלוט אותם לשורותיה, היא צריכה לפתוח את הלב ואת הכיס.

עוד ב-

איך פוטין קשור ליוקר המחיה בישראל? | מתן חודורוב

לכתבה המלאה

לעלייה של יהודים לישראל מקובל להתייחס כתופעה מבורכת ברמה הלאומית, שצורכת השקעה ומשאבים רבים מתקציב המדינה. זה כמובן נכון אלא שלצד ההוצאה המיידית, חשוב לראות את ההזדמנות הגדולה שנוצרה כאן לטווח הארוך. האזרחים שהגיעו מרוסיה הוכיחו כיצד לאחר הקליטה, תרומתם לכלכלת המדינה עלתה על כל הציפיות המוקדמות; אם יופקו הלקחים הנדרשים, אין סיבה ש"יציאת אוקראינה" לא תייצר את אותו האפקט.