סרטים שמשקפים לנו אמת שאנחנו לא רוצים להתמודד עמה הם מן הסתם לא תמיד פשוטים לצפייה. לאחרונה אנו רואים אותם פחות ופחות על מסכי הקולנוע, אלא דווקא יותר על מסכי הטלוויזיה. הסרט החדש של הבמאי דארן ארונופסקי הזכיר לי כמה זה חבל.

'הלוויתן' הוא סרט דרמה המבוסס על מחזה באותו שם, ועוסק במרצה לאנגלית ששוקל מעל ל-200 ק"ג ומחפש לחדש את הקשר עם בתו בת ה-17, אותה נטש בצעירותה לאחר שהתאהב בגבר. הסרט עוסק ביחסי הורים-ילדים, בדיסוננס בין דת לזוגיות חד מינית, בגיל ההתגברות ואיך לא – בתפיסה החברתית סביב השמנה; נושא רגיש שנמצא לא מעט על הפרק בשנים האחרונות לאור השיח הגובר על קבלה עצמית, העצמה וכדומה.

ישנם כמה דברים בולטים במיוחד בסרט הזה: הקאמבק של השחקן הוותיק ברנדן פרייזר, הבימוי, הפסקול וכמובן חומר הגלם העלילתי. כל אלו יחדיו מצליחים להעניק לסרט את התגית 'חובת צפייה', בעיקר בצל העובדה שרוב הביקורים שלנו לקולנוע כבר לא עוסקים בחומר אנושי כל כך עוצמתי וכה לא נעים לצפייה והכלה.

אל תבינו אותי לא נכון, אתם לא תגיעו לצפות בסרט על מנת להיגעל, לצד זאת אל תצפו לקונספט הקלאסי שבו גבר שמן מתגבר על יצריו, מתחיל לאכול נכון, עושה כושר וזוכה מחדש בהערכת בתו המתבגרת. בנוסף, לא מדובר באחד הסרטים האלו ששמו בפניהם מטרה ללמד אתכם לקח לחיים. לעומת כל אלו ייתכן ותקבלו מתנה אחת בודדה, והיא התקווה באנושות, או לפחות את הרצון להרוויח אותה מחדש.

ראשית חשוב לדבר על ברנדן פרייזר. רובנו מכירים אותו מסרטי פעולה וקומדיה אי שם בשנות ה-90, כדוגמת 'המומיה' ו'טרזן' ומעט אחרי, אך לא מסרט משמעותי במיוחד מבחינה קנונית. הסרט הנוכחי כנראה ישנה את זה. פרייזר לקח על עצמו משימה לא פשוטה, כנראה בפעם הראשונה בקריירה, במסגרתה הוא לובש חליפה כבדה במיוחד, ועליו לשחק באופן אותנטי אדם עם כל כך הרבה שכבות (תרתי משמע). את המשימה הזו הוא מבצע בצורה משכנעת וכובשת. פרייזר הצליח להבין את האדם הזה לגמרי, על כל צדדיו, וכך גרם לי לשנוא אותו, לרחם עליו, ולהיגעל ממנו ואפילו להזיל עמו דמעה.

את כל זה הוא לא היה מצליח לעשות כמובן ללא קאסט השחקנים הצנוע שעבד עמו. כל אחד מהם נדמה כאילו נבחר בקפידה, וכל אחד מגלם עבור הצופה את התפיסה השונה שיש לנו בתוך החברה למצבה הקיצוני של הדמות הראשית. עם זאת, לרגעים מעטים בלבד הסצנות הרגישו כמו במחזה ולא סרט והדבר הפר מעט את האיזון.

את כל זה מלווה פסקול מעניין במיוחד שהולחן, בגאונות רבה, על ידי רוב סימונסן; אף שפעמים רבות הבמאי מוותר לגמרי על תזמור כלשהו ונותן לשחקנים ולתסריט לעשות את שלהם, בפעמים שהמוזיקה כן מלווה את המתרחש היא מביאה טאץ' בלתי צפוי של מתח וכאב.

יתרה מכך, נדמה כאילו תכנן הבמאי לבלבל אותנו דרך ההלחנה כדיי להאמין שמדובר בכלל בסרט מתח או אימה ושהגרוע מכל עומד להתרחש, פעם אחר פעם, סצנה אחר סצנה. בהסתכלות לאחור זה בהחלט מדמה באופן מדויק את מלחמת ההישרדות שהדמות הראשית של פרייזר, צ'ארלי, מנהלת יום אחר יום – מלחמה שכל דקה בה עלולה להיות האחרונה בהחלט בחייו. 

את כל האלמנטים שהזכרתי עד כה עוטפות יחדיו העלילה והכתיבה. לא אכביר במילים בגזרה זו. כשנכנסתי לאולם לא ידעתי מה אראה, לא הייתי בטוחה איזה סוג של סיפור על "השמנה" אראה כאן, ובסוף הסרט שמחתי על כך. בקצרה אומר שהעלילה לטעמי בוטה פחות ממה שמצטייר עבורכם כעת, ובאותה המידה היא בוטה בצורה מספקת דיו על מנת שהסרט ישאיר עליכם חותם (למעט סצנת הסיום, שהשאירה טעם קצת מר). עם זאת, החותם שהוא השאיר עליי כלל לא עוסק בנושא ההשמנה אלא במה שכבר רמזתי עליו לפני – התקווה.

דרך נושא ההשמנה העלילה מביאה את חומר הגלם האנושי המגוון, הנע בין תקווה, חמלה, אהבה ושנאה. כל אלו יקבלו את הרגע שלהם על המסך ונדמה שהשנאה היא גם זו שתגבר על הכול בסופו של דבר – אבל, לא אם תשאלו את צ'ארלי. הוא מאמין מהרגע הראשון ועד האחרון בטוב ליבה של האנושות ובפרט בבתו המרדנית. כל זה ללא רגע של ספק, למרות כל העדויות נגדה, ולמרות שמצבו שלו הוא תוצאה של שנאת האנושות.

הסרט אינו הפקת ענק שמתוקצבת במיליונים; היא אינטימית, צנועה ובאה לדבר לעניין. לכן, אין זה מפתיע שהיא מצליחה לככב בקרב טקסי הפרסים השונים החורף ואין לי ספק שעוד נשמע ממנה הרבה. בעיקר, כולי תקווה שהיא תאפשר פתח לכניסתם של סרטים נוספים מעין אלו, שיעניקו לנו מקום לדבר על הנושאים הללו בצורה כה גלויה, כנה ולא 'מתייפייפת'.

 הלוויתן ‏‎‏| בבתי הקולנוע החל מה-26.1 | ציון: 4.5

עוד ב-

"מופע שנות ה-90" של נטפליקס מיותרת: אז למה בכל זאת תצחקו?

לכתבה המלאה

השורה התחתונה: סרט מעולה ומהנה יותר לצפייה ממה שנדמה כלפי חוץ.