הקוסם פותח את הכול, וזה בוער, יצרי וצהוב מתמיד. איל ברקוביץ', האיש שמעולם לא ידע לסנן את מה שיושב לו על הלב, שוחח עם אראל סג"ל בתוכניתם ברדיו 103FM וסיפק מופע של כנות אכזרית על היצר שכולנו מנסים להסתיר: הקנאה. זה התחיל בזוגיות והגיע עד ליריבות המיתולוגית עם חיים רביבו, האיש שגרם לברקו "להשתגע".

"יש שני סוגי קנאה בחיים לפי דעתי. יש קנאה שאתה מקנא לאישה שלך, לבת הזוג שלך, לחברה שלך - בזה אני קנאי גדול. אם אני פתאום יודע שהיא יוצאת לבלות, אני יכול להשתגע. בזה אני מודה שאני קנאי", חשף ברקוביץ' והוסיף: "אני בן אדם קנאי וזה החיסרון שלי. זה יתרון וחיסרון, כי אומרים שאם אתה אוהב מישהו מאוד אתה גם מקנא לו. אני רואה בזה יתרון, ובת הזוג רואה בזה חיסרון".
 

ברקו סיפר איך הוא קינא ברביבו בשנים הגדולות בחיפה: "אם הייתי רואה אם מישהו מצליח יותר ממני הייתי משתגע. ב-95' רביבו הגיע לחיפה ולא זכינו בכלום, ורביבו נתן עונה מטורפת, הייתה לו שמאלית אדירה. רצינו לצאת לאירופה וחיים יצא לפניי לסלטה ויגו וזה הטריף לי את המוח - זו הפעם האחרונה… pic.twitter.com/25rSPn95uc

— 103FM (@radio103fm) February 2, 2026

אבל הדרמה האמיתית התרחשה על הדשא. ברקו נזכר בימים שבהם רביבו גנב לו את ההצגה בדרך לאירופה: "בקריירה שלי, אני הייתי תחרותי מאוד. אם הייתי רואה מישהו מצליח ממני יותר - הייתי משתגע. אני אתן לך דוגמה של קנאה שאני זוכר שהייתה לי. שיחקנו במכבי חיפה בשנת 1994, רציתי לצאת לאירופה אחרי זה, ואז ב-1995 רביבו הגיע ולא זכינו בכלום. רביבו נתן עונה מטורפת, כל כדור שהוא בעט לשמיים נחת בחיבור. הייתה לו שמאלית אדירה והוא קיבל שחקן העונה. לא קינאתי, כי שנה לפני זה קיבלתי אני. שנינו רצינו לצאת לאירופה כי הרגשנו שמיצינו, וחיים יצא לפני לסלטה ויגו - וזה הטריף לי את המוח שאני נשארתי במכבי חיפה והוא משחק באירופה. זו הפעם האחרונה שאני זוכר שקינאתי במישהו".

עוד ב-

אייל ברקוביץ' קיבל את הבשורה המרגשת בחייו: "כבר לא יכול לחכות"

לכתבה המלאה

ברקוביץ' הבהיר: "אני לא מקנא בחברים שלי. בתחרות, בהצלחה, בכדורגל, כן. היום בתקשורת - זה לא. אני מתעניין ברייטינג, אבל זה לא מנהל אותי". ומה עם שחקני ספסל "חברתיים"? תשכחו מזה: "אחד שיושב על הספסל ורוצה שהקבוצה שלו תנצח - אז הוא אידיוט, כי הוא יישב על הספסל כל החיים שלו. אין דבר כזה. הרי מתי אתה נכנס להרכב? כשהקבוצה לא מצליחה או כשמישהו נפצע. עזוב, אתה רוצה להיות בהרכב". הוא סיכם בווידוי על רגע השיא שהפך לשפל: "שיחקתי בגמר הגביע הסקוטי, לקחנו את הגביע - אני לא זוכר איזה גביע זה היה אפילו - והייתי עצוב כי לא שיחקתי. שיחקתי אולי כמה דקות, זכינו, והייתי עצוב".