רק חמור לא משנה את דעתו. אני פרופסור ולא חמור. לכן, שיניתי את דעתי על המלחמה בעזה. כשהיא נפתחה - תמכתי בה בצורה חד משמעית. אי אפשר היה להשאיר את מחבלי חמאס לשוטט עם נשק ברחבי השפלה הפנימית אחרי שרצחו 1,200 אזרחים חפים מפשע, רק כי החיים בעזה הם לא ירח דבש, וגם אם למצור הימי שמדינת ישראל מטילה על עזה יש חלק מסוים בכך שלא כיף לגור שם. יתר על כן, גם העובדה שרבים מתושבי עזה הם צאצאי פליטים שגירשנו מאשקלון, אשדוד ומרחבי לכיש לא מצדיקה את הטבח. פשע מלחמה מינורי ב-1948 לא מציק פשע מז'ורי 75 שנה מאוחר יותר. 

ואולם, אנחנו מזמן לא באוקטובר 2023 אלא בינואר 2024. שלושה חודשים של מלחמה הניבו הישגים מסוימים – הפחתת ירי הטילים, החלשת חמאס, כיבוש מחצית מהרצועה, וכמובן הפסקת החדירות לשטח ישראל  - אך אנחנו עדיין רחוקים מאוד מהשגת המטרות הגדולות – חיסול מוחלט של חמאס והחזרת החטופים. גם כיבוש סמלי השלטון החמאסי, הרס טוטלי של העיר עזה, ולמעלה מ-20,000 הרוגים לרבות עשרות מפקדי חמאס בכירים לא הביאו את הטרוריסטים להרים ידיים. אפשר אפילו לומר די בוודאות, על סמך הניסיון שהצטבר, כי החטופים – אם הם עדיין בחיים - לא יוחזרו במבצעי קומנדו נוסח אנטבה אלא רק בעסקה.

האם ניתן לחסל את חמאס מכף רגל ועד ראש? אולי, אבל השאלה באיזה מחיר. לפי הערכות משרד האוצר כל יום של מלחמה עולה למשק בין מיליארד למיליארד וחצי שקלים. המספרים האלה כוללים ציוד צבאי, תחמושת, תגמולי ביטוח לאומי למילואימניקים, ומגורים למפונים - אך אינם כוללים את הפיצוי שיצטרך מס רכוש לשלם לתושבי העוטף והצפון וגם לא את העלות הכוללת של הפיצויים למשפחות חללי הטבח של 7 באוקטובר. ועדיין - מדובר במספרים מפלצתיים. שלושה חודשי לחימה אכלו כרבע מהתקציב השנתי של ישראל - יותר מכל תקציב החינוך (כולל השכלה גבוהה), פי חמישה מתקציב התשתיות לתחבורה, ופי שלושה מחלקה של המדינה בתקציב הבריאות. מי ישלם את כל זה? אנחנו כמובן - במיסים, הלוואות, וצמצום שירותים.

ביטחון זה דבר חשוב, אבל זה לא הדבר היחיד שחשוב. כמו שלא נסתובב עם שומר ראש פרטי (כי זה יותר בטוח מללכת לבד ברחוב) ולא נימנע מלקחת מונית (שיכולה להיות מעורבת בתאונת דרכים) כך גם עלינו להיגמל מהמחשבה שאי אפשר לחיות עם מצב שבו נשארו במנהרות של עזה חמאסניק אחד או שניים כי זה לא מספיק בטוח . הרבה לפני שנחסל את החמאסניק האחרון – נפשוט רגל. ועוד לא דיברנו על המילואימניקים. בשלב מסוים יימאס להייטקיסטים בני 30 שחזרו בלי התראה מראש להיות גולנצ'יקים בני 20 ממדינה עם שירות צבאי לכל החיים כמו אריתריאה והם יעלו על מטוס עם כרטיס בכיוון אחד.

לסיבות הכלכליות והפרקטיות צריך להוסיף שיקולים מוסריים. הסרטונים שמצלמים חיילי צה"ל בעזה בתקופה האחרונה מטרידים לא כי הם מצולמים רע – הם דווקא מצולמים וערוכים ברמה שמעלה תהיות מתי יש ללוחמים זמן לעבוד על פרמייר, אבל רבים מהסרטונים הללו מציגים מעשים על הגבול הדק בין יחס תקיף לאויב להתעללות באוכלוסיה אזרחית. כך, לדוגמא, סרטון של חייילי הנדסה קרבית מפוצצים מסגד בחדווה מעלה שאלות לא קלות איך היינו מגיבים אם היו מפוצצים בית כנסת.

לא צריך לאהוב במיוחד את הפלסתינאים בשביל להבין שאם 70% מהבתים בעזה נהרסו על ידי צה"ל – זה אומר שרובם הפכו לפליטים בארצם. ייתכן שרבים מאותם פליטים תמכו בחמאס, אבל גם מרבית הגרמנים במלחמת העולם השנייה תמכו בנאצים – ובכל זאת לא היתה תוכנית להשמידם או להגלותם – כפי שסמוטריץ', בן גביר, ועוד כמה מ"שותפיו הטבעיים" של נתניהו זוממים לעשות לפלסתינאים. מוזר שהם לא מבינים שאם שני מיליון עזתים שרדו עד עכשיו בתנאים קשים – הם כנראה לא רוצים לעבור למקום אחר.

ואם כבר הזכרנו את נתניהו – קשה להימלט מהמסקנה שמלחמת התשה ארוכה לא מתאימה לנו אבל בהחלט מתאימה לו, כי סוף המלחמה יהיה אות הפתיחה להפגנות, ועדות חקירה, הצעות אי אמון, חוקים לפיזור הכנסת, וכל מה שמריח מבחירות מוקדמות שמקצרות את הדרך מקיסריה למעשיהו.

עוד ב-

אופירה אסייג תגיש עם אמיר חצרוני? "יש לנו מטרה משותפת"

לכתבה המלאה

לסיכום, שורה של גורמים – ממוסר ועד לריאל פוליטיק וכלכלה  - הביאו אותי למסקנה שהגיע הזמן לסיים את המלחמה. רבים כנראה יגידו "אבל זה מה שחמאס רוצה", אבל אנחנו צריכים לעשות לא "מה שחמאס רוצה" אלא מה שמתאים לנו. ישראל איננה רוסיה (שיכולה להילחם שנתיים באוקראינה) וגם לא ארה"ב (שנלחמה עשר שנים בוייטנאם). צריך לעצור לפני שניכנס למלחמת התשה וההישגים ישקעו בבוץ העזתי. אגב, גם הניסיון האמריקאי והרוסי מלמדים שקשה מאוד לצבא מסודר לנצח במלחמת גרילה ולשלוט על עם עוין. זה מה שמחכה לנו בעזה – אם לא נדע מתי להפסיק.